“ביאמאדרה
סמינר מטייל
סמי ברקע.”
ניסים-באשו סנסיי
בשפה הרוסית יש פתגם שאומר שאיך שפוגשים את השנה החדשה, ככה גם מעבירים אותה. אם יש אמת בפתגם, סביר להניח שכל משתתפי הסמינר יהיו מרוצים מערב ראש השנה שלהם בשנה הנוכחית. היום השמיני בסמינר היה גדוש בחוויות– טיפוס הרים (מינימלי, ביחס ליום האתמול), אונסן מפנק וגם ארוחת חג באיזאקיה. שזרנו את המסורת שלנו מבית באווירה היפנית ומנהגיה היומיומיים.
היום שלנו נפתח בנסיעה אל עבר יאמאדרה, קומפלקס מקדשים בנוי על הר יפהפה. יאמאדרה מפורסם בקרב תיירים בעיקר בזכות נקודת התצפית שלו, גודאידו, ממנה ניתן לראות נוף עוצר נשימה. המקום נוסד ע“י נזיר בודהיסטי בשם אנין, או בשמו האחר ג‘יקאקו דאישי בשנת 860. אותו אנין גם ייסד את המקדש באוסורה–זן, בו ביקר הסמינר לפני מספר ימים. יאמאדרה הוא השם התיירותי של המקום ואילו שמו הבודהיסטי של המקדש הוא ריששאקו–ג‘י. מדובר בסניף של כת הטנדאי, כת שבסיסה המרכזי נמצא במקגש אנריאקו–ג‘י על הר היאיי שבקיוטו. מסופר כ עד היום בוערת בריששאקו–ג‘י אש אשר הביאו כל הדרך משם.
1115 מדרגות הפרידו בינינו לבין המצפה שנמצא בראש ההר. אחרי אתמול, כמות כזאת של מדרגות נראתה לנו כמשחק ילדים. למרות הזחיחות הראשונית, חלקנו (וכותבת שורות אלה בפרט) התנשפו בכבדות כאשר הגיעו אל המצפה המיוחל. מה שפחות עזר לתחושת הערך העצמי שלנו, היה איש מבוגר מאוד שדילג אל המצפה עם מקל ההליכה שלו מבלי להראות סימני עייפות, אפילו קלה
נאמר כי כל פסיעה במדרגות אמורה להשכיח עוד ועוד את הדאגות הגשמיות, ולסייע לאדם להגיע להארה. בהתחשב בעובדה שאחת מכותבות הטקסט שברה את הפלאפון שלה זמן לא רב לפני ההגעה ליאמאדרה, תוכלו לתאר לעצמכם כמה היא שמחה לשמוע את העובדה הזאת. הדבר השני שמכה במבקר במקום שכזה, לאחר המראה של המקדש, הוא הריח של הקטורת. אדם המבקש משאלה מהקאמי, מדליק את הקטורת ותוקע במעין כד ענק המיועד לכך. לאחר מכן, עליו לפזר על עצמו מעט מין העשן על מנת לטהר את עצמו
פרופ‘ אוטמזגין ציין כי אי אפשר באמת לקרוא למרבית היפנים דתיים, אך העלייה לרגל והפולחן הפשוט של התפילה הפכו למעין מנהג תרבותי. מבחינה מעשית מדובר בדת, אך יש ספקות בנוגע לכוונות שמאחורי המעשים. ניתן אולי אפילו להשוות להשתטחות על קברי צדיקים בקרב יוצאי צפון אפריקה.
בדרך לפסגה נתקלנו בכיתת ילדי יסודי חמודים שבירכו אותנו לשלום והרשימו אותנו ביכולות ההתמצאות במפה ובמרחב שלהם. לאחר מכן, עצרנו ליד פסלו של באשו, משורר הייקו מפורסם. הסטודנטית שר לינגורד הסבירה על אופן הכתיבה של ההייקו– סוג השירה הקצר ביותר. מבנה השיר הוא 5/7/5, ובמקור היו לו חוקים נוקשים שהוגמשו מעט, גם על ידי באשו. ההייקו מנסה להעביר רגש בעזרת מילים מצומצמות, רמיזות ותיאורי טבע רבים. על מנת להגיע אל האמת– צריך להמעיט במילים. כפי שקראתם בתחילתו של הפוסט, גם אנחנו ניסינו לכתוב שיר הייקו.
\עד היום ההיקו היא צורת שירה פופולארית ואפשר להיתקל בה גם בטלוויזיה היפנית המודרנית, במיני תכניות וראיאטי, ואפילו בקומיקס ובסדרות האנימה.
בהגיענו לפסגה, הנוף אשר נגלה לפנינו היה עוצר נשימה! חמרות שהרגשתי צורך לתעד מיד עם המצלמהף לא רציתי חוצץ בין העין שלי לנוף. קומפלקס המקדשים על ההר בנוי לתוך ההר ומזכיר מעט תיאורי ערים מהספר שר הטבעות. השילוב הקטלני של השניים הכריע לגבי ביקור נוסף באיזור, פעם הבאה בתקופת השלכת.
לאחר שנרגענו מההתלהבות והבטן החלה להרעיש, ירדנו חיש חש את אשר עלינו ואכלנו ארוחת צהריים מפנקת ומשביעה במסעדה סמוכה. רובנו בחרנו בסט הבאשו, סט צמחוני על שם המשורר המהולל
התחנה הבאה– אונסן. אין דרך טובה יותר להרגיע גוף כאוב מאשר אונסן מפנק. הוא אמנם היה פחות מרגש מהאונסן האחרון שהיינו בו ופחות הזכיר ספא כמו האונסן הראשון שביקרנו בו, אך זו בהחלט הייתה חוויה נהדרת ומשחררת לאחר יומיים של הליכה מרובה. רחצנו עצמינו לפני ארוחת ראש השנה, ונסענו נקיים ומרוצים בחזרה אל עבר סנדאי.
בסנדאי פגשנו במונדן–סאן, איש עסקים ופילנתרופ שפועל רבות כדי לקיים את יחסי ישראל–יפן וכמו כן עוזר לקדם את החוג ללימודי אסיה באוניברסיטה העברית. הוא ובנו, טאקהיטו, מתעסק בייבוא של מוצרים ישראליים כגון שמן רימונים ליפן. אכלנו, שתינו ובעיקר שמחנו לבלות ביחד את ארוחת החג. אכלנו מאכלים שהזכירו מאוד את המטבח המערבי שאנחנו מכירים מבית. בין היתר היה צ‘יפס וקלאמרי מטוגן, סלטים מגוונים, עוף בטריאקי ודגים מסוגים שונים. כמובן שלבסוף קינחנו את הארוחה בתפוחים בדבש
שיכורים ומחויכים, דילגנו לנו אל עבר הגיים סנטר הקרוב, לעשות את מה שכל יפני ממוצע עושה במהלך חייו לפחות פעם אחת– פוריקורה. תמונה מגוחכת מהמכונה להמחיש את מצבנו השיכור והשמח. דרך מצויינת לסיים יום מלא חוויות וכיף
אנחנו מאחלים לכולכם שנה טובה ומתוקה!
Today we drove to Yamadera, a complex of temples and shrines. The main temple complexes names Risshaku-ji and is a branch of the Tendai sect, which we can find its home branch in Mt. Hihei in Kyoto. After climbing the 1015 steps to the famous viewpoint, we were awed by the out worldly view and spent there about half an hour. Next stop was relaxing in an onsen and preparing our body to the Jewish New Year!
We celebrated the New Year with the department’s honorable friend supporter – Mr. Monden and his son. We ate and drank as much as we couldn’t returned completely wasted but happy to the hostel to sleep. Good night! And Shana Tova!
צפו בבלוג הוידאו:
Blog writers: Polina Raskin & Cher Lingord
Photography: Alina Imas
hujapan.com 