את היום השני של סמינר המצטיינים פתחנו בסיור בעקבות אחד המקומות המזוהים ביותר עם תרבות פופולארית כיום – אקיהברה.

אמנם הסיור התחיל כצפוי, אך לא היה ניתן להתעלם מההתלהבות הבלתי פוסקת של חברי הסמינר מכלבים שפגשנו ברחוב עם בעליהם. בעוד שבעיקר היה צריך לרסן את נועה ולמנוע ממנה להיעלם בעקבות הכלב הקטן שנראה, שאר חברי הסמינר היו לא פחות חלשים, בעיקר כאשר מגיעה עגלה ברכבת עם כלב בשם לאקי שהנעים את זממנו ונתן לכולנו ללטף אותו.

לאחר הרגעים המכוננים ברכבת, הגענו למקדש אקיבה בטאיטו, כדי לראות את ההיסטוריה הקדומה של אקיהברה וכיצד זה התהווה. אזור אקיהברה היה בעבר הפתח לצפון מערב יפן והיו בו הרבה סחורות, אך לאחר השריפה הגדולה ב-1869, בנו מקדש עבור האל אקיבה- אל האש, כדי למנוע שריפות נוספות.

לאחר מכן, המשכנו לאקיהברה עצמה, לרחוב פנימי שמספר את המשך הסיפור – לאחר מלחמת העולם השנייה, הועבר המקדש לטאיטו, ואקיבה הפכה בעיקר לשוק שחור של מכשירים חשמליים ביתיים. התדמית הטכנולוגית השתמרה גם לאחר פיצוץ הבועה הכלכלית ביפן ב-1989, כאשר הפכה אקיבה בעיקר למרכז רדיו, שבהם נמכרו מחשבים. קהל היעד של המחשבים היה בעיקר ה”אוטאקו” – דבר שהיה בזמנו כינוי גנאי לאנשים מוגבלים חברתית שמסתגרים בבית. כאשר התחביבים של ה”אוטאקו” השתנו, העיר השתנתה עימם, עד שהגיעה לאופי שלה כיום- בירת אנימה, מנגה, ותרבות פופולארית

מכאן התפנינו לעבודות שדה עצמאיות וחקר אישי ברחבי שכונת אקיאהברה. בין שש לשמונה שעות הוקצבו לזמן זה, כך שהקטעים הבאים ידברו על המחקרים האישיים שלנו וההתקדמות ואיסוף הנתונים שאפשרה השהות באקיאהברה

בני: המחקר שלי סובב סביב שלום-צ’אן, מסקוט השגריריות הישראלית ביפן, דמות הקמע הישראלית ועל יעילותה לשגרירות ביפן. אני הולך לבדוק כמה היבטים של שלום-צ’אן, במיוחד כמה הוא יעיל בהגברת התיירות היפנית לישראל. הדרך שלי לבדוק את הצלחתו להסתכל על נתוני התיירות היפנית באתרים ישראליים לאחר שהתחיל לפעול. לאחר זאת אנסה לענות על השאלה “האם כדאי למדינות אחרות אך בעלות יחסים דומים עם יפן כמו ישראל, להוציא קמע משל עצמם לשגרירויות שלהן ביפן?”, כלומר האם יש כאן הצלחה אחריה ניתן לעקוב.

 

:גרמן
מחקר שלי עוסק בשימוש בסוג מסוים של דמויות המואה ״もえキャラ” Moe-kyara, במרחב הציבורי. אלו הן ילדות מצוירות שעל כל מבקר בארץ להיתקל בהן בשלב מסוים. מכיוון שאקיאהברה נחשבת כ״מואה אחד גדול״, ביליתי את עבודת השדה שלי במיפוי, צילום ותיעוד של כל שלט, פוסטר, גראפיטי, סטיקר, פיגורה ומסך שדרכם פוגשים את הילדות ואת שלל המסרים אותם הם מעבירים לעברי הלך השונים ברחבי אקיאהברה

יעל :המחקר שלי עוסק בשימוש בדמויות וירטואליות ביפן ואיך זה בא לידי ביטוי בחיי היומיום

כמו למשל יצירת דמויות בהשראת סגנון אנימה, שמפרסמות נושאים חשובים של איכות סביבה, היסטוריה, מוזיקה. ובאותו הזמן גם דמויות במחשבים שמדברות עם האוכלוסיה, ככה שמה שאתה מקבל זה לא רק קול ממכונה אלא דמות שמדברת איתף ומסבירה לך את הדברים. באקיהברה עברתי לחפש דמויות בסגנון בעיקר בנושא דמויות האנימה הוירטואליות, כמו כאלו מן משחקי מחשב פופולאריים. והתעניינתי בדעותיהם של הבאים איתן במגע, באמצעות שאלות כמו האם הדמות עוררה בהם השראה או עניין בתחום מסוים כלשהו

נועה:

המחקר שלי הוא בין אולפני דיסני לאולפני ג’יבלי. לדוגמא, ארצה לערוך השוואה בין דמויות הנשים וייצוגן בסרטי ההנפשה השונים. המוקד במחקר שלי הוא לראות אילו הבדלים תרבותיים יבואו לידי ביטוי בשתי ענקי ההנפשה בארצות השונות, המערב מול המזרח, ואיך ביפן הושפעו או אולי התאימו את השפעות המערב.. כך למשל בביקור בסטודיו ג’יבלי למדתי שסטודיו ג’יבלי מקפידים על אווירת יצירה מסורתית. במוזיאון אוסרים על צילום והקלטה בתוך המוזיאון על מנת לשמר את החוויה הטהורה של הצפייה בהנפשות השונות בעיני הקהל, בהתאם לחזונו של מיאזאקי. מה ששונה מאולפני דיסני החפצים לאמץ את ההתקדמויות הדיגיטליות.

 

נטע :המחקר שלי עוסק בתעשייה בתחום האפור של התרבות הפופולארית היפנית- – דאוג’ינשי (קומיקסי מעריצים, שלעיתים קרובות מבוסס על יצירות קיימות, בהם בעיקר אתמקד במחקר). אני אתמקד בהשפעה שלו בעיקר על טשטוש הקו בין המקצוענים לחובבים, ועל היכולת של נשים להיכנס לתחום ביותר קלות מהמערב

עומר:

על מרצ’נדייז ופאנסרוויס. הפאנסרוויס הוא רמיזות רומנטיות כלפיי 2 דמויות (או יותר) במנגה או אנימה, ללא כוונה של היוצרים לאשש את הזוגיות הנרמזת, אלא רק למטרות המעריצים שרוצים לקרוא את הרמיזות האלו כרומנטיות. במחקרי ארצה לעקוב אחר השילוב של הפאנסרוויס במרצ’נדייז ולראות את הצורה בה הפאנסרוויס מסייע למכור אביזרים נלווים לאנימה בה הוגש אותו פאנסרוויס. לדוגמא, אחפש אחר מרצ’נדייז המציג זוג דמויות ביחד בהקשר רומנטי, וזאת למרות שבסדרה המקורית הקשר היה בגדר רמיזה וההקשר המתואר רשמית לא היה הדגש בעלילה.

בסוף היום כל חבר סמינר חזר באופן עצמאי לבית הלינה שלנו, ההיקארי האוס שגם אותו ראוי להציג. ההאיקארי האוס נמצא באמצע של מעבר רחוב צר, באזור בשינג’וקו עם המון השפעה קוריאנית. כך שלמרות שאנו ביפן ומתמקדים בנושאים היפניים, בבית הלינה ומסביבו יוצא לנו להיתקל במטבח היפני בצורות מסעדות ובתרבות הפופ הקוריאני דרך אביזרים שונים המעותרים בתמונותיהם של חברי להקות בנים קוריאניות.

מחר מצפה לנו לו”ז הרבה יותר עמוס, סיור בבית ההוצאה לאור קודאנשה, לאחר מכן הגעה להארהג’וקו וסיור וטקס במקדש מיי’ג’י. ולבסוף זמן נוסף לעבודת שדה בשכונת הארהג’וקו שידועה בתרבות אופנת הלבוש המיוחדת שלה – אך על זה נדבר בעדכון הבא