HUJapan 2018 – Day 4

היום הרביעי של הסמינר התחיל גשום במיוחד, מה שהרס לנו קצת את התוכניות למהלך היום – לא יכולנו לטפס על הר סאנבאנג בגלל המסלול הבוצי ולא יכולנו לבקר במכון השלום של ג’ג’ו בגלל שהוא הוצף מהגשמים החזקים. עם זאת, נסענו בבוקר לאוניברסיטת ג’ג’ו, שם פגשנו את פרופסור צ’ו ופרופסור גו. פרופסור צ’ו מתמחה במרד השלישי לאפריל ואת פרופסור גו פגשנו ביומו הראשון באוניברסיטת ג’ג’ו. ישבנו בכיתת סמינר ודיברנו על החוויות והציפיות שלנו מהביקור במוזיאון השלום של מרד השלישי באפריל, בו ביקרנו ביום הקודם. טל ציינה שהיה מאוד מרגש ומלא אמוציות, כיהודיה שבני עמה חוו את השואה היא יכלה מאוד להזדהות עם המקרים ועם המיצגים שהיא ראתה במוזיאון. טל ציינה שבגלל שהיא כבר חשופה להיסטוריה היהודית והשואה היא חשבה שזו תהיה חוויה פחות מטלטלת עבורה, אך היא התבדתה וציינה שלמרות שהיא ראתה ושמעה סיפורים מאוד קשים מהשואה המוזיאון והעדויות שהוצגו בג’ג’ו זעזעו אותה ושזו הייתה חוויה רגשית חזקה מאוד עבורה. תאיר הוסיפה שלמרות שהיא קראה המון מאמרים וכתבות על המקרה זה לא השתווה ללראות את הדברים בצורה ויזואלית, ושלדעתה זו החשיבות של המוזיאון – להנגיש את המקרים בצורה חוויתית וחזותית ולא רק בצורה מילולית כי ככה אפשר להעביר הרבה יותר תחושות ורגשות מאשר בכתב.

הדס ציינה שהיא הרגישה שבניגוד ליפן בקוריאה הייתה התייחסות גדולה יותר לקורבן, עם זאת לא באותה מידה כמו שמוצג במוזיאון יד ושם בנוגע לקורבנות השואה. דני הוסיף ואמר שבניגוד לשואה שבה היה ברור לכל שהקורבנות הם היהודים והאשמים הם הגרמנים, במקרה של תושבי ג’ג’ו היה קו מאוד דק בין הקורבן לאשם. לא רק שכולם היו קוריאנים ולא עמים שונים שטובחים זה בזה, גם לא היה הבדל משמעותי בדרג הממשלתי שניתן היה להצביע עליו כאשם והאשמה התחלקה בין המון גורמים במערכת. חנה ציינה שלדעתה יש חשיבות רבה למוזיאונים בהקשר של הנצחה וזיכרון, היא חושבת שזה מאוד חשוב להמשיך ולשמר את הזיכרון בעיקר אצל הדורות הצעירים.

פרופסור צ’ו דיבר על הרקע של המרד וציין שבמשך חמישים שנה לא דיברו על המקרים הזוועתיים שקרו בו, ורק לאחר שינוי בשלטון החלו לחקור את המאורעות – דבר שארך כעשר שנים שלמות וגם זה יצא לפועל רק בגלל התערבות פעילה של אזרחי המקום. כמו כן, בניגוד למקרים דומים, התעסקו בלחקור מי היה הקורבן ולא מי היה אשם; ומה שראינו במוזיאון היה התוצאה של שיתוף פעולה ממשלתי ומקומי, מה שהוביל לכך שהמידע שהוצג במוזיאון היה יותר עובדתי ונטרלי מאשר נרטיבים טעוני רגשות אישיים של קורבנות או ניצולי המרד.

לאחר הרקע הכללי על המוזיאון והמרד עצמו הסטודנטים שאלו את שני הפרופסורים שאלות שונות בנוגע למרד בפרט ולג’ג’ו באופן כללי. טל פתחה את סבב השאלות עם שאלה לפרופסור צ’ו; בגלל שהמוזיאון היה מלא בשילוט עם פירוט נרחב בקוריאנית ובסינית ושורות קצרות מאוד באנגלית היא תהתה מי קהל היעד העיקרי שלו – האם מדובר בתיירים או מקומיים? פרופסור צ’ו השיב שהמוזיאון מיועד קודם כל למקומיים, אחר כך לקוריאנים מהיבשת ורק לאחר מכן לתיירים. המקום מיועד להנצחה, מדובר באתר היסטורי עבורם ולכן חשוב להם שאנשי המקום יוכלו לזכור ולשמר את הזיכרון עבורם.

דני המשיך ושאל אודות מלחמת קוריאה שהתקיימה בין 1950 ל1953, באותו טווח שנים של המרד. דני תהה איך זה הרגיש עבור החיילים שהגיעו מג’ג’ו ללחום עבור המדינה שטבחה במשפחותיהם ומכריהם. פרופסור צ’ו ענה שהרבה צעירים (בין השנים 17-30) ידעו שהם הולכים להיהרג מכיוון שהיה קל להאשים אותם בשיתוף פעולה עם מחתרות קומוניסטיות ולכן העדיפו לברוח ליפן או להתגייס לצבא. זה היה דיי מתוסבך בגלל שבשביל להינצל מרצח הם היו צריכים להתגייס לאותו צבא שרצח את תושבי ג’ג’ו ושבמוזיאון עצמו יש אזור מיוחד שמוקדם לחיילים האלו ונקרא “התסביך האדום”.

ניסים הצטרף לסבב השאלות ותהה לגבי זהות האשמים בטבח. פרופסור גו ענה שהאשמים לא השאירו אחריהם עקבות או חומרים מפלילים ולכן לא היה על מי להפנות אצבע מאשימה. כמו כן, יש עוד המון מסמכים מסווגים שעד היום לא נחקרו ובגלל שקוריאה עדיין מחולקת לא ניתן לסגור מעגל ולהכריע לגבי האשמים. בר הייתה סקרנית בנוגע לכיתוב שהיא ראתה במוזיאון אודות גופות שהתגלו מאוחר יותר ונשרפו במקום להיקבר. המקומיים מאוד רצו שההרוגים יקברו בשלמותם אך הממשלה, בהמלצת גורם לא ידוע, בחרו לשרוף את הגופות ולפזר את אפרם. ג’ויון הוסיפה שבמסורת הקוריאנית מקובל לקבור את המתים ולא לשרוף אותם כדי שיוכלו לערוך טקסים לקידוש אבות בקברם, ושריפת הגופות יצרה התנגשות מסויימת עם מסורת זו. כמו כן, פרופסור צ’ו הוסיף כי המקום שבו נמצאו הכי הרבה גופות היה שדה התעופה של ג’ג’ו ובעיקר באזור נחיתת המטוסים. באזור מסביב לשדה התעופה עדיין נמצאות גופות שאזרחים ומכונים שונים פועלים למציאתן, וציין שאף הוא בעצמו עזר לחפור ולחפש גופות של נהרגים. מתוך 30 אלף ההרוגים זוהו רק 4 אלף ולכן החיפושים אחר ההרוגים עדיין ממשיכים.

גיל שאל לגבי החיילים מג’ג’ו שהתגייסו לצבא הקוריאני והאם הם מופלים לרעה והאם מתייחסים אליהם באופן שונה. הוא נענה שבמשך הרבה מאוד זמן החיילים מג’ג’ו לא יכלו להיות גאים בזהות שלהם בגלל שהמוניטין של ג’ג’ו היה דיי שלילי ונתפש כמקום שבו מגדלים סוסים וכאי גלות. לפני ארבעים שנה החלו לשנות את התדמית של ג’ג’ו ולהפוך אותה לגן עדן תיירותי כמפתח לעסקים פורים בקוריאה וזה שינה את התדמית שלה לחיובית יותר ומאז אין אפליה מסויימת כלפי חיילים מג’ג’ו.

תאיר תהתה איך יתכן שבקוריאה, שמאוד מוכרת כמדינה שמפיקה סדרות וסרטים היסטוריים, לא היו המון סרטים על הטבח בג’ג’ו וזאת לעומת שעל הטבח בקוואנגג’ו, שהתרחש כשלושים שנה לאחר מכן, יצאו כמה סרטים שחלקם אפילו שוברי קופות ומאוד ביקורתיים כלפי השלטון. פרופסור גו ענה שבניגוד לטבח בקוואנגג’ו, שם המרד היה כלפי המשטר הצבאי ולא כלפי המדינה, המרד של השלישי באפריל היה נגד המדינה ולכן היה קל יותר להעביר ביקורת על שלטון צבאי שחלף כבר. כמו כן, בקוואנגג’ו היו אשמים וקורבנות ברורים מאוד ובאפריל ההבדל היה מטושטש. ג’ויון הוסיפה שאם היא הייתה מפיקת סרטים היה לה הרבה יותר קשה למסגר את הבקשה שלה להפיק סרט שמדבר על המרד בג’ג’ו מבחינת הנרטיב שהוא היה מציג וגם היה קשה מאוד להשיג לו תקציבים. פרופסור גו הוסיף ואמר שהבדל נוסף הוא שהמרד בקוואנגג’ו ארך 3 ימים לעומת המרד בג’ג’ו שארך 7 שנים שלמות ולכן יהיה קשה לתחום את זה לסרט שיכול להציג פרק זמן דיי מצומצם וידרוש התמקדות בדברים ספציפיים מאוד על מנת להעניק סיקור נרחב דיו על הטבח.

אליקו התעניין בצעירים של ג’ג’ו – האם יש להם גאווה מקומית או גאווה לאומית קוריאנית? האם הם מעדיפים לעבור ליבשת או להישאר בעיר הולדתם? פרופסור צ’ו ענה לו שסיאול היא עיר פופולארית מאוד בקרב הרבה אנשים ובמיוחד הצעירים, ושזה טבעי שצעירים ירצו לעבור לעיר הגדולה ושהוא עצמו התחיל ללמד באוניברסיטת ג’ג’ו כי אף אחד אחר לא רצה לעשות זאת והוא למעשה היה חלוץ בתחום באוניברסיטה. בדומה לכך, אנשים בסביבת האי שרוצים לעבור לעיר הגדולה בג’ג’ו ולכן זה טבעי שגם הצעירים בג’ג’ו ירצו לעבור לעיר הגדולה ביבשת.

ניסים שאל שאלה נוספת ותהה בנוגע להפרדת הזהויות בין ג’ג’ו ליבשת קוריאה ופרופסור צ’ו ענה לו שלהבדיל מאוקינאווה באי ג’ג’ו לא חושבים על עצמם אחרת מקוריאנים כי ההטמעה הזהותית החלה עוד משושלת צ’וסון. ושכיום אם ישנה הפרדה מסויימת זה בעיקר הפרדה תרבותית – מנהגים, ניב, אוכל ועוד. פרופסור צ’ו סיפר שכמרצה הוא היה מבקש מהתלמידים שלו בכל שנה לכתוב לו על ההיסטוריה המשפחתית שלהם על מנת ללמוד יותר על ההיסטוריה החברתית של תושבי ג’ג’ו. ורוב האנשים כתבו על המרד השלישי באפריל כחוויה של משפחתם, ומספר האנשים הרב ביותר לאחר מכן בחר לכתוב על זה שהם היו צריכים לברוח ליפן. היה לאנשים קל יותר לברוח ליפן מאשר לקוריאה כי הייתה מעבורת ישירה לאוסאקה ולכן עד היום יש קהילה גדולה של זאיניצ’י (קוריאנים שגרים ביפן) באוסאקה ובצורה דומה גם בבוסאן.

הסטודנטים והמרצים המשיכו לשאול את פרופסור צ’ו וגו המון שאלות מעניינות, ולאחר שסיימנו שעה וחצי של שאלות ותשובות נתנו להם חבילת תמרים וחלווה מישראל. בנוסף, ניסים העניק לפרופסור צ’ו סיכה של האוניברסיטה העברית, שם אותה על דש הצווארון שלו, והזמין אותו להגיע ולבקר באוניברסיטה העברית. לאחר מכן המשכנו לארוחת צהריים במסעדה קוריאנית, שם בעלת המקום התעניינה מאוד לשמוע שאנחנו מישראל ואף אמרה שהיא שמעה שאנחנו אנשים נחמדים ומנומסים מאוד. ג’ויון שאלה אותה מאיפה היא שמעה דברים כאלו, ובעלת המקום ענתה שכך הוצג בטלוויזיה.

לאחר ארוחת הצהריים נסענו לכיוון מוזיאון התה של ג’ג’ו – אוסולוק. במוזיאון התה התפצלנו להסתובב בנפרד, ראינו בית תה, דוכנים למכירת מוצרי תה, חנות להכנת סבונים ומוצרים קוסמטיים מתה ירוק ואף שדות תה עצומים שנפרשו לאורך דונמים שלמים. בקומה העליונה הייתה נקודת תצפית ממנה היה ניתן להשקיף על המוזיאון כולו. כשהתאספנו בנקודת מפגש ליד שדות התה פגשנו חבורת קוריאנים מבוגרים שסיפרו לנו שהם חברי ילדות מבית הספר שמאוד התעניינו מאיפה הגענו ומה אנחנו לומדים. האנשים המבוגרים צילמו תמונה משותפת שלנו והתרגשו מאוד מהיופי האקזוטי של שרה וביקשו מאיתנו תמונה משותפת איתם.

בנסיעה לאתר הבא בתוכנית דני דיבר על מוזיאונים פתוחים ומוזיאונים אינטראקטיביים ואמר שחשוב לשים לב לאיזה מוזיאון אתה נכנס כי אם אתה נכנס למוזיאון סגור באים להעביר לך בעיקר עובדות ואינפורמציה, אם אתה נכנס למוזיאון אינטראקטיבי אתה נחשף לחוויה מסוימת ומשתתף בה באופן פעיל ואילו אם אתה נכנס למוזיאון פתוח אתה משלב בין השניים עד גבול מסוים – יש חוויה אך יש גבול המפריד בין המשתתף למיצגים. דוגמא לכך היא הכפר העממי שביקרנו בו אמש, בו ראינו חיות, בתים, פירות ועוד, שאמנם מעבירים את התחושה הכללית של איך אנשים חיו בכפר שכזה אך לא מאפשרת לנו באמת להבין איך זה לחיות בו.

לאחר מכן נסענו למוזיאון הקליגרף צ’וסה, שם ענבר העבירה לנו הרצאה קצרה על המקום. צ’וסה הוא קליגרף מקוריאה שהוגלה לאי ג’ג’ו בשנת 1814 באשמת חתירה תחת השלטון. הוא הגיע לג’ג’ו ותיעד את תקופת הגלות שלו באמצעות הקליגרפיה. באתר ישנו מוזיאון שבו נמצאות יצירותיו, וענבר החליטה להעביר את ההרצאה בדיוק מחוץ למוזיאון והעבירה לנו יצירה של צ’וסה שבה מצוייר המבנה המדויק שניצב מאחורינו. לצערנו, לא יכולנו להיכנס אל תוך המוזיאון כי התברר שהוא סגור בימי שני אך טיילנו ברחבה החיצונית שלו והצטלמנו לצד פסל הברונזה שלו שהוצב במרכז הפארק. ניצלנו את הזמן לשבת ולדבר אחד עם השני, לאכול פפרו קוריאני, לשיר ולרקוד שירי קייפופ ולצלם סרטונים ותמונות.

בגלל שהמוזיאון היה סגור נותר לנו המון זמן פנוי ובחרנו לנצל אותו בנסיעה להר סונגאק שלידו היה חוף ים יפייפה. התפצלנו לשתי קבוצות – המרצים שבחרו לעלות למגדלור במעלה ההר והסטודנטים שבחרו לרדת לחוף הים ולשכשך את רגליהם במים. החוף היה מלא בסלעים שחורים וחול שחור וגס והגלים היו גבוהים מאוד. באופק ניתן היה לראות 3 איים, שאלנו את הנהג שלנו, מר האן, מה שמם של האיים והוא ענה “ארבעת האחים”. מסתבר שישנו אי רביעי צמוד שהוא האח הקטן, אך בגלל הגאות לא היה ניתן לראותו. לאחר שכייפנו בים עצרנו בדאנקינג דונאטס לאוכל ושתיה ודנו בחוויות השונות שעברנו עד כה בסמינר. לאחר מכן עלינו על המיניבוס בדרכנו חזרה למלון ודני העביר לנו הרצאה קצרה על הקמיקאזה. כשהגענו למלון נפרדנו לשלום מהנהג שלנו, מר האן, שהייתה זו נסיעתו האחרונה איתנו וחנה הביאה לו מחזיק מפתחות בצורת מגן דוד עם תפילת הדרך עליו והסבירה לו על המשמעות של התפילה והסמל. הנהג האן התרגש מאוד והודה לחנה ונפרדנו לשלום.

Today’s schedule got changed due to the weather, the heavy morning rains led to the cancellation of our visit to Mountain Sanbang that got too muddy to climb and the Peace Institute that got flooded. So we went to Jeju University where we met Professor Cho and Professor Go, whose expertise is April 3rd uprising. We went inside the university and led an elaborated discussion, asked questions and got answers from the two. This discussion helped us to better understand the complexity of the situation regarding both the uprising of April 3rd and the Jeju people’s identity. Later on we continued to lunch and then we went to Osulloc tea museum where we saw lots of tea fields and products related to tea made in Jeju. Later we went to Chusa museum, which sadly was closed on Mondays, but nevertheless Inbar gave us a brief yet insightful lecture about Chusa and the museum. Because we had time left we went to the Seongaksan beach and then we went back to the hotel to get ready to depart back to Seoul tomorrow morning. We said our goodbyes to Mr. Han, our lovely driver, that drove us for the last time today and has been helpful during our stay in Jeju.


Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s