קמנו מוקדם ועלינו על אוטובוס פרטי שלקח אותנו עם עצירה קצרה באמצע עד לשיראוי, שם נמצא מוזיאון בני האיינו. בני האיינו הם קבוצה אתנית שהתגוררה באזורי צפון הארכיפלג עוד מימי תקופת האבן של יפן. תרבותם ייחודית ושונה מהתרבות היפנית: בני האיינו לא היו אוכלים בשר דגים נא, והיו צורכים בשר (בשונה מהיפנים שלפני סוף המאה ה-19 כמעט ולא היו אוכלים בשר), הייתה להם שפה שונה וגם מבחינת נראות הם היו שונים מהיפנים. מסורת ייחודית ומסקרנת היא הקעקועים. הנשים היו מתחילות להתקעקע מסביב לשפתיהן בגיל צעיר ובתהליך ארוך שאורכו כשבע שנים. בכל פעם היו מוסיפים מעט, בגלל הכאב הכרוך בקיעקוע. נערה אשר סיימה להתקעקע, הייתה נחשבת כבשלה לחתונה. כיום יש מוזיאונים ברחבי הוקאיידו אשר מציגים את ההיסטוריה והתרבות של בני האיינו, אך אדם המחפש לפגוש אנשי איינו יתקשה מאוד, שכן באופן רשמי הם רק 25,000. סביר להניח כי הם הרבה יותר, אך רבים לא יודעים שיש להם שורשי איינו, שכן הוריהם לא מספרים להם מחשש מאפלייה

קיבלו את פנינו מנהל המוזיאון וצלם שליווה אותנו לאורך כל הסיור. המוזיאון בנוי כשחזור של כפר איינו מסורתי ושמו פרוטוקוטן- כפר שליד אגם גדול בשפת האיינו. מלבד הנוף עוצר הנשימה, יש במתחם מוזיאון, בתים משוחזרים אשר בתוכם מקיימים פעילויות ומופעים, חנות מזכרות ומסעדה המגישה אוכל איינואי מסורתי

נכנסו לאחד מהבתים המסורתיים וקיבלנו הסבר על המבנה, הארכטקטורה, על כלי האוכל, המסחר עם יפן, דרך יבוש הסלמון שהינו המאכל העיקרי. אנקדוטה מעניינת, המטילה ספק על כישורי המסחר של האיינו היא שתמורת 100 סלמון קיבלו סל אחסון או 10 עורות דגים. המעניין הוא שהחילופין היווה סמל סטטוס בתוך שבט האיינו .
בהמשך ניהננו ממופע של ריקודים ונגינה מסורתיים. ממש הרגשנו את החיות שבריקוד ובמזמור ויכולנו לדמיין כיצד בעבר טקסים מסוג זה היו מגרשים שדים או זוכים בלב האהוב/ה. הריקוד שבו צפינו נועד לשלוח את נשמת הדוב המת. הריקודים המסורתיים של בני האיינו הם מעגליים, ותוך כדי הריקוד מוחאים כפיים ושרים. אחת הנשים השמיעה קריאות המזכירות מעט קריאות מהמסורת המרוקאית שמשמיעות נשים בשמחות. לקינוח, ניסינו בעצמנו לנגן על אחד מהכלים. זו הייתה משימה לא פשוטה כלל וכלל, אך שובחנו על ידי הצוות על תפיסתנו המהירה יחסית של אופן השימוש בכלי, ששמו בשפת האיינו הוא “מוקורי”. המדריך היה מצודד מראה ונעים הליכות, והסביר לנו בסבלנות ובחן כיצד להשתמש בכלי ולשמרו. לאחר שסיימנו, הלכנו לאכול במסעדה המסורתית, שם קיבלנו מרק, סלמון (בשפת האיינו: מתנת האל), אורז וקינוח שאוכלים בזמני חגיגה. היה טעים ומשביע, ולאחר מכן קיבלנו שעה לזמן הסתובבות חופשי. חלק בחרו לעשות סיור מקיף וחלק העדיפו להתבונן בנוף המקסים, אבל כולם עברו בחנות המזכרות וחלקנו רכשנו מוצרים מגניבים כמו מנגה שעוסקת באיינו, קלפים המלמדים את השפה וסרטים לשיער כמו שלבשו העובדים בכפר

 

לאחר שהודנו לצוות המוזיאון על ההדרכה המושקעת עשינו פעמינו לעיירה נובוריבטסו, עיירה אשר ידועה במרחצאות החמים שלה ופוקדים אותה מבקרים רבים גם מתוך יפן ולא רק מחוצה.

תרבות המרחצאות החמים, או האונסן, ביפן מאוד מפותחת, ויותר מסתם מקום לבוא להרגע ולטפח את העור, משמשות המרחצאות גם מקום מפגש ושיח בין אנשים. לפעמים אפילו בין פוליטיקאים.

הכניסה לאונסן מותנית בטקס ארוך של קרצוף הגוף על מנת לשער את זמן הקרצוף הממוצע, על הזר הטרי להתחקות אחר המקומי הקרוב ביותר. לאחר שסוף סוף סיימתם להתקרצף יש בחלק מהמרחצאות מספר אפשרויות רחצה. יש אמבטיות שנמצאות בתוך המבנה ויש כאלו שממוקמות בחוץ ומשקיפות על הנוף. בחלק מהמקומות אפילו יש אמבטיות עם תוספות של מלחים או פירות.

עוד בדרך לאונסן האוטובוס התמלא קולות התרגשות מכיוון שעבור חלקנו זו הייתה חויית האונסן הראשונה. בהגיענו, החל לרדת גשם ועובדי המלון קיבלו את פנינו עם מטריות וליוו אותנו פנימה.

התחלקנו לבנים ובנות, לקחנו מגבות וספק הלכנו ספק רצנו לכיוון המרחצאה. תחילה חלק מהבנות חששו מעניין העירום המשותף, אך חשש זה עבר במהרה וחווינו גיבוש נשי משחרר ומהנה! הגשם שירד הוסיף גם הוא לחוייה המדהימה של האמבטייה הממוקמת בחוץ. השילוב של גשם ואמבטייה חמה באוויר הצח הוא חוייה בלתי נשכחת.

אמנם הפעם הספקנו רק לאונסן, אך למי שיש קצת פנאי מומלץ לעשות את המסלול הרגלי של ג׳יגוקו דאני, ביפנית עמק הגיהנום, בו ניתן לחוות טבע מדהים, לחזות במעיינות רותחים שלא לרחצה וגייזר, לטבול רגליים במעיין טבעי אחד שכן ניתן לרחצה והכי כיף, לעשות את כל זה תוך כדי חיפוש שדים מהפולקלור היפני שמסתתרים לאורך המסלול.

Today we visited the Shiraoi museum of the Ainu people- indigenous people of northern Japan. We got a glimps of some if the Ainu’s performance Arts, including folk songs, dances and special music instruments. We even got to learn how to play on one of their traditional music instruments- the Mukkuri. After eating some traditional Ainu food and exploring the museum, we went to relax in an onsen in Noboribatsu, a famous hot springs resort. For some it was the first time experiencing Japanese hot springs and they fell in love with in an instant, vowing to try it again as soon as they can. It was raining while we enjoyed the outside bath, and the combination of cool weather and hot water was exceptional!

Blog: Cher Lingord & Polina Raskin.

Photography: Alina Imas

צפו בוידאו:

—