היום האחרון לסמינר. נסענו לצפון מנהה, לאזור יותר כפרי, כדי לבקר בHENOKO – כפר שמארח לצערו את הבסיס הימי של צבא ארה”ב (camp schwab).
כבר שנים רבות, מאז שנות ה-60, ישנן תוכניות להעביר אל הנוקו את בסיס פוטנמה, הרחק מלב העיר ומאוכלוסייה אזרחית. אך למעשה, למדנו כי מיקומו של הבסיס פגע פגיעה אנושה בחיים המקומיים בכפר הנוקו הסמוך. ניסים סיפר לנו בעת הנסיעה לכפר כי בשנות ה70′ תושבי המקום נטשו את עבודותיהם החקלאיות על מנת להקים מקומות אירוח ובילוי לחיילים האמריקאים במחשבה שכך יוכלו לכלכל את עצמם. לצערם הרב, החיילים האמריקאים העדיפו להתרחק מקרבת הבסיס בעת שיצאו לבלות ולמעשה הותירו את הכפר מיותם מתיירים, בניגוד לתקוות תושבי המקום.
בבואנו לכפר, ניכר היה שהכפר לא הצליח להתאושש כלל משינוי זה בתוכניותיו. הכפר היה נראה נטוש, אפרורי ועצוב למראה. ממש ניתן היה לראות כי חיי הקהילה, שלרב מאפיינים כפרים כגון זה, התפוגגו כליל והתחושה שקיבלנו היא שתושבי המקום איבדו תקווה כליל באשר לשיפור מצבם. דוגמה לכך היא שלא מתקיימים במקום פסטיבלים, דבר מאד חריג ביפן שכן לכל כפר\עיר פסטיבל ייחודי משלה. באותו המצב ניתן היה לחזות בכפר KUBE (אליו הגענו בשלב מאוחר יותר של היום), הסמוך גם הוא לבסיס, אך בו צפינו מחלונות האוטובוס בשל הגשם שהחל לרדת. בטרם הגענו למחנה הנוקו, הוזהרנו לפקפק בנרטיב אותו המפגינים אותם אנו עתידים לפגוש יציגו בפנינו, מאחר וקבוצת המפגינים מורכבת משלל קבוצות בעלות שלל אידאולוגיות, בחלקן קיצוניות יותר וחלקן פחות.
כאשר הגענו למחנה הנוקו, השומרים צילמו אותנו מבפנים (יכול להיות לשם הרתעה או סתם לשם תיעוד חסר משמעות). פגשנו שם את קישימוטו-סאן, אחד המפגינים, שעובד במשרד פרטי שטפל בבעיות אשר עולות מנוכחות הבסיסים והיסטוריה באוקינוואה. קישימוטו סאן שמח מאד לראותנו והושיב אותנו על מנת להסביר לנו לעומק את בעיית הבסיסים מנקודת מבטם של המפגינים. הוא סיפר לנו על ההיסטוריה של הבסיסים, שנבנו בשנות ה-50′ וכיום מהווים בסיסים לאימון צבאי בלבד. הוא סיפר שבשל אימוני ירי נוצרות שריפות רבות ביערות, נוסף על הפגיעה בריף האלמוגים על ידי הרחבת בניית הבסיס שפוגעת באזורי גידול של מיני בעלי חיים רבים, חלקם אף בסכנת הכחדה. הוא חזר על כך שלמעלה מ22 שנים מדברים על העברת בסיס פוטנמה להנוקו, ועל כך הם מפגינים. חלק מהמפגינים נגד העברת הבסיס, חלק נגד קיום הבסיסים בכללי. קיים מגוון רב של דעות בנושא אז הבנו כי קיים קונצנזוס על כך שבסיס פוטנמה צריך היסגר, גם בקרב אמריקאים. שמענו בשנית נתונים על היקף נוכחות הבסיסים המכעיס באוקינוואה, אשר מהווה כ-0.6% בלבד משטחה של יפן, אך מכילה כ-70% מהבסיסים האמריקאים בשטחה של יפן, וגוזלים כ-20% משטחה של אוקינוואה. הוא דיבר על כך שלדעת המפגינים אין צורך ב-18 בסיסים באוקינוואה, גם אם קיים חשש קל שבמידה והבסיסים ייעלמו סין אולי תחליט לתקוף את יפן. הוא ציין שכבר יותר מ-22 שנים מפגינים באים להפגין מול הבסיס, ובתשובה לשאלתנו מדוע הם ממשיכים לעשות כך כאשר לא ניכרות תוצאות, הוא ענה כי לדעתו נוכחותם כן משפיעה לטובה, שכן הבנייה אשר כבר החלה, נעצרת פעמים רבות ומתקדמת בקצב איטי במיוחד (אשר לא מאפיין כלל את יפן). הוא סיפר כי הבסיס שמתחיל להיבנות, נבנה עם תשתית שאמורה להתאים למשך זמן של כ-200 שני – משמע הבסיסים שם כדי להישאר, מה שנוגד את תפיסתם הפציפיסטית של תושבי האי עליה למדנו במהלך הסמינר.
קישימוטו סיפר גם כי על פי סקרים באוקינוואה, כ-70% מהאוכלוסייה באי מתנגדת לבסיסים, וכי ביום טוב, ניתן לצפות בלמעלה מ-150 מפגינים (ההפגנות מתקיימות על בסיס יומי). הוא דיבר על נושא שחזר על עצמו המון בהקשר יחסי אוקינוואה והמיינלנד יפן, שלתחושתם של האוקינוואים, המיינלנד בוחר שלא לשמוע אותם ואת דאגותיהם, ומעדיף להתעלם מהקולות הרבים אשר מושמעים בהקשר לבעיות הרבות שעולות מקיום הבסיסים באוקינוואה. קישימוטו ציין כמובן את מקרי האונס והרצח שהתקיימו על ידי חיילים אמריקאים כלפי אוכלוסיית האי והוסיף ואמר שמפרסמים רק מקרים מועטים, ואין לדעת מה התקשורת או הבסיסים אינם מפרסמים. הוא סיפר כי כאשר מגיעות משאיות תחמושת לבסיס, המפגינים חוסמים את כניסתן לבסיס עד אשר מפונים בכוח על ידי משטרת המהומות, אשר במפתיע התברר כי מדובר באוקינוואים בעצמם. הוא גם דאג לציין כי המפגינים תמיד מקפידים למחות בדרכים לא אלימות. הוא ציין כי כאשר נבחר מושל אשר תומך בקיום הבסיסים, ניכר כי אוקינוואה, המחוז העני ביותר ביפן, מקבל יותר תקציבים, מה שגורם לחלק מהמתנגדים לבסיסים להצביע בניגוד לדעותיהם עבור מועמד שכזה.
דיברנו על התיירות באוקינוואה, אשר כיום מהווה כ-15% מכלכלתה של אוקינוואה, בעוד שהבסיסים תורמים כיום רק כ-5% לצמיחת הכלכלה. לבסוף, הוא קינח במשפט יפה ואמר “דמיינו שבמקום בסיסים המסמלים מוות וחורבן, יהיה מקום לפתח את תעשיית התיירות שהיא למעה תעשית השלום”. לאחר מכן הוא הציג אותנו בפני שאר המפגינים אשר ברובם היו אנשים מבוגרים. הצטרפנו אליהם לשירי מחאה ובעצם לקחנו חלק מבלי להתכוון במחאה (קומוניסטית!) ואף קיבלנו ספרוני שירי מחאה (אשר באופן אירוני, התבססו על לחני מארשים צבאיים צרפתיים). האווירה הייתה טובה ונעימה וניתן לסכם כי זו הייתה אינטרקציה מיוחדת מאד אשר לא ציפינו לה. לאורך הזמן בו ישבנו, עברו כל כמה דקות רכבי תעמולת בחירות של מועמדים לבחירות המקומיות אשר מתנגדים לבסיסים, ואלו זכו למחיאות כפיים מצד המפגינים.
לאחר מכן, המשכנו והגענו למפרץ הנוקו, שם לשמחתנו ראינו את החוף האוקינוואי המפורסם לראשונה. אך שמחה זו הייתה מהולה בעצב, שכן רצועת החוף היפה הייתה חסומה על ידי גדר טיל צבאית, אשר מזכירה לנו כיצד נוכחות הבסיסים פוגעת באי יפייפה זה ובאוכלוסייתו. אל החוף הוביל אותנו פעיל סביבתי, אשר העלה בשנית את מאבקם של פעילים אלו כנגד הפגיעה האנושה בטבע המרהיב באי, וביונק הדוגונג בפרט, יונק ייחודי לאוקינוואה אשר מצוי בסכנת הכחדה חמורה בשל בניית הבסיס בהנוקו. הוא הביע כעס רב על היפנים שכבשו את אוקינוואה והשתמשו בה כרצונם מבלי להתחשב ברגשותיהם ודעותיהם של המקומיים, דעה אשר חוזרת על עצמה רבות בהקשר הסמינר ואיתה אנו מזדהים לאחר חוויותינו באי ובסמינר עצמו. היה ניכר כי המעורבות החברתית בחברה האוקינוואית גבוהה מאד באשר לנושאים סביביתיים אשר קשורים לבסיס, ולמדנו כי הקשר של האוקינוואים לים הוא עמוק ביותר ומהווה חלק אינטגרלי מזהותם. סיבה עיקרית לכך היא שלאחר המלחמה (הקרב על אוקינוואה) לא נותר באי כלום, והדבר היחידי אשר סייע להישרדותם של האוקינוואים היה הים, אשר סיפק להם פרנסה ומזון, ועל כן חשיבותו הרבה לקיומם.
לאחר מכן המשכנו במסענו אל תוך הצמחייה האוקינוואית הטרופית המרהיבה, כדי לגלות מקדש בודהיסטי בליבה. מסביב למקדש היו עצים מרהיבים, כמו אלה שרואים בסרט “טומב ריידר”. המקדש היה מקדש קאנון, על שמה של אלת החמלה (בתרבויות אחרות לרב מדובר בדמות גברית, אך ביפן נשים נתפסות כחומלות יותר ועל כן הדמות האלוהית אשר מסמלת חמלה הינה דמות נשית). זוהי דמות בודהה אשר יכולה להגיע להארה, אך בחרה שלא על מנת לסייע בדרכם של אחרים להגיע להארה המיוחלת.
חזרנו לנאגו על מנת לפגוש עיתונאית בעיתון ריוקיו, שנוסד לפני כ-125 שנים, ממשפחת עיתון המאיניצ’י, אחד העיתונים הפופולריים היפן. מטרת הפגישה הייתה לשמוע על כיצד התקשורת ביפן מכסה את נושא הבסיסים. היא התחילה בהצגה עצמית, וסיפרה כי נולדה באוקינוואה ומאז ילדותה זוכרת את ההתעסקות בנושא הבסיסים אשר לדבריה הכעיס מאד את המבוגרים והדימוי אשר התהווה לה בעודה ילדה הוא שהאמריקאים פוגעים באוקינוואים, מה שגרם לה כבר בתור ילדה לדעת כי היא מעוניינת לעסוק בעיתונאות בהקשר הבסיסים באוקינוואה (כמובן שהיא נגד הבסיסים בדעותיה). עלה שנית הנושא של מספר הבסיסים המרובה באוקינוואה והיא ציינה כי לדעתה אין זה נבון שמספר כה רב מרוכז באוקינוואה וכי יש לחשוב על ביטחון ברמה האזורית ולפזר את הבסיסים באזור הפסיפי. נשאלה על תפוצת העיתון וטענה כי לדעתה לא מספיק צעירים ביפן קוראים אותו. שוב עלה נושא חוסר ההקשבה של הממשלה היפנית לאוקניוואים, ואף סיפרה שלפני מספר שנים הייתה נציגת העיתון במסיבות עיתונאים במיינלנד, ומעולם לא קיבלה רשות לשאול שאלה במסיבות אלו, שכן ידוע שהעיתון שלה מביע ביקורת כלפי הממשלה היפנית בנושא. היא נשאלה על דעתה באשר לתחליף האידאלי לקרקע עליה שוכן בסיס פוטנמה, והלה אמרה כי קיימת שתי אפשרויות – מקום למסחר ופיתוח כלכלי, או פארק גדול. בכל מקרה, התחליף חייב להיות מקום אשר ייצר פעילות כלכלית.
לשאלתה של טל באשר לדעתה האם ראוי לפרסם את נושא בעיית הבסיסים ברחבי העולם על מנת להגביר לחץ בינלאומי לסגירתם, הראתה לנו עמוד בעיתון אשר עליו התנוססו תמונות של שלל מפורסמים מרחבי העולם אשר מוחים על העברת הבסיס להנוקו. נוסף על כך, ציינה שמדי פעם מוציאים מהדורות בשפה האנגלית על מנת להנגיש נושאים אלו לציבור בינלאומי, כמו גם מפרסמים באתרם באנגלית. לשאלתה של חנה על המפגינים, ענתה כי היא סקפטית באשר לתרומתם של המפגינים לדחיית הבנייה וכי לדעתה מדובר בסיבות פוליטיות בעיקר. היא הסכימה עם מאשה, אשר תהתה באשר לתרומתם של הבסיסים למצב הכלכלי הרעוע של אוקינוואה והאם גורמים לבעיות אחרות להיזנח בשיח המקומי.
לאחר פגישה זו, ניהלנו שיחת סיכום עם המרצים על הסמינר. שוחחנו על חוויותינו ומסקנותינו, ערכנו השוואה בין ג’ג’ו לאוקינוואה בנושאי זיכרון המלחמה ומערכות היחסים של איים אלו עם קוריאה ויפן.
The last day of the seminar. We drove north to Manha to visit HENOKO – a village that unfortunately hosts the US Naval Base (camp schwab). since the 1960s, there have been plans to move the Nuku base to Putnama, far from the civilian population. But in fact, we learned that the location of the base harmed the locals of Henoko village. Nissim explained that during the 70s the village’s residents abandoned their agricultural work in order to establish places of entertainment for the American soldiers, in the belief that this way they would be able to support themselves. Unfortunately, the American soldiers preferred to stay away from their base when they went out and actually left the village empty from tourists, contrary to the hopes of the local residents.
We met Kishimoto-san, one of the protesters, who worked in a private office that dealt with problems arising from the presence of bases and history in Okinawa. Kishimoto-san was very pleased to see us and explained the problem of the bases from the demonstrators’ point of view. He told us about the history of the bases, which were built in the 50s. He said that because of fire training, many fires are created in the forests, in addition to damaging the coral reef by expanding the construction of the base, which affects the habitat of many species of animals, some of which are even in danger of extinction. He repeated that for over 22 years they had been talking about moving the Potemma
base and that was what they were demonstrating about.
Then we continued our journey into the magnificent tropical forest to discover a Buddhist temple inside. The temple was the temple of Kannon, in honor of the goddess of compassion
We went back to Nago to meet a journalist in the Ryukyu newspaper, which was founded about 125 years ago, from the family of the newspaper The Manicchi, one of the most popular newspapers in Japan. The purpose of the meeting was to hear about how the media in Japan covers the subject of bases.
After this meeting, we had a final conversation with the lecturers about the seminar. Talking about our experiences and conclusions. we compared Jejo and Okinawa from the war memory point of view and the relations of these islands with Korea and Japan.