הבוקר יצאנו מעט מאוחר מהרגיל, ובדרך לתחנה הראשונה שלנו דני והדס הסבירו לנו על תופעה יפנית מודנית שנקראת “הדתות החדשות”. התופעה החלה לאחר רסטורציית מייג’י, אז החלו להופיע דתות חדשות אך הן מלבד השינטו של המדינה כולן היו נרדפות על ידי המדינה שכן השינטו היה הדת היחידה המותרת. אך אחרי מלחמת העולם השנייה התרחש שינוי – פתאום היה חופש דתי. ביפן פרי מלחמת העולם השנייה אם היה משהו שדומה לשינטו בדת שלך, היית צריך להתאים את עצמך להנחיות של הממשלה. אבל דת ביפן תמיד הייתה מעורבת- הלחם של כמה אלמנטים. אז אחרי מלחמת העולם השנייה הוכרז חוופש דתי מלבד השינטו המדיני שהחל להיות נרדף. הרבה מהדתות החדשות, שרצו שהאמריקאים יאהבו אותם, פתאום הכניסו אלמנטים של דמוקרטיה ופציפיזם. ולא רק בדתות- גם קראטה נהיה פתאום קשור לשלום- קראטה פירושו “יד ריקה” ביפנית, והיו שאמרו שהכוונה היא ליד שמושטת לשלום. ואף אחד לפני המלחמה לא אמר שאמנויות מלחמה הן בשביל שלום…
בשנות ה-80 היה גל גדול של עיור. ואם נדמיין את אנשי הכפר שגרים בקהילות מאוד קרובות פתאום עוברים לעיר, הם מחפשים קהילה קטנה ואינטימית- ובית שלום מספק בדיוק את זה. זו יצירה של קהילה כפרית חדשה.
חופש הדת- ביפן חופש הדת הוא בחוקה, אבל לא רק חופש דת. גם הפרדה בין דת למדינה. ולגבי כל עיקרון מישהו צריך לבדוק שהוא נאכף. פה, הדתות החדשות והכנסיות הנוצריות. אם בישראל החילונים מנסים לשמור על ההפרדה, ביפן הכנסיות של הדתות החדשות תמיד מנסות לשמור על ההפרדה בין השינטו למדינה בכל פעם שנראה כי המדינה מממנת ומראה יחס מועדף לשינטו. הם שומרים שהמדינה לא תשתף פעולה עם מקדש יאסוקוני… הם עושים את זה כי הם יודעים שאם המדינה תהיה דתית הדת שלהם היא לא זו שתשלוט.
הדס הרחיבה מעט על ההיבט המשפטי של הנושא. יש כמה מקדשי יאסוקוני קטנים בכל המדינה. ואחד מהם החליט לתת תרומה לפסטיבל (matsuri) ביאסוקוני. הציבור תבע אותו כי זה היה שימוש בכספי ציבור ולא כספים פרטיים, והוא היה צריך להחזיר את הכסף. גם אם הממשלה (המושל המקומי) תומכת בפסטיבל מסוים שקשור לשינטו זה frowned upon.
במקרה אחר “אדי יהוה” הם תנועה שמגייסת אנשים וסטודנטים ומאמינים בישו. באוניברסיטאות ביפן חיבים לפעמים לקחת קורס אמנויות לחימה. אבל בגלל הדת שלהם אסור להם להחזיק נשק- גם אם זה קנדו (kendo). אז הסטודנטים שהם חלק מהקבוצה אמרו שאסור להם, אבל האוניברסיטה אמרה שהוא לא יכול לסיים את לימודיו, והוא תבע אותם על כך שהם לא מעניקים לו חופש דת. אך הוא הפסיד, כי האוניברסיטה היא פרטית. לו היא הייתה ציבורית הוא היה מנצח.
דני אמר בעבר שבית שלום היא דת חדשה. אבל הם גם דת שאוהבת את ישראל. ב1970 כנראה ספר מסוים פורסם על ידי ישעיהו בן דסאי. ועל הכריכה היה ישראלי שלחם במלחמת העצמאות ואחר כך עבר לארה”ב. והוא אמר שהיהודים והיפנים גדלו בסביבה מאוד שונה. היהודים גדלו במדבר ולכן הם תמיד חוששים לשלומם והם תמיד אוספים דברים כדי לשרוד. לעומתם היפנים גדלו בגן עדן מלא משאבים ולכן הם לא דואגים… אבל כל מי שלמד מעט על יפן יודע שזה בדיוק ההיפך. אבל הספר היה רב מכר כי היפנים אוהבים לשמוע מה חושבים עליהם. ואז התחילו לקרוא דברים מוזרים- ישעיהו התחיל לכתוב תגובות על עניינים פנימיים של יפן, במיוחד על היחסים עם סין. ואחרי שעיתונאי יפני הלך להתחקות אחר עקבותיו הוא גילה מהר מאוד התגלה שהוא לא היה קיים ומי שזה באמת היה זה המפרסם של הספר- yamamoto shichihey.
אלמנט גדול מאוד של הרבה מהקבוצות המשיחיות הן ריפוי הגוף והנפש. במיוחד אחרי מלחמת העולם השנייה משפחות נקרעו ואנשים היו לבד. מי שקרא את הספר “הירושימה” ידע שהעדויות שנאספו בספר הן של שישה אנשים שיש להם קהילות, והם לא לבד כמו יפנים רבים. אבל בשנות ה-80 מי הצטרף לקבוצות האלה. אז אליטות, שהדס לא מבינה מה גורם להם להצטרף ולהשקיע מליוני ין בהם. אפילו טינה טרנר הייתה חברה בסוקה גקאי שמזוהים עם בודהיזם. אספקט נוסף של אותן קבוצות הוא שיש להם אלמנטים של שינטו והם משלבים גם סמלים של דתות אחרות. במיאג’ימה ומהיקארי (בטקיאמה) יש שני מתחמים ענקיים שיכולים להכיל עשרות אלפי אנשים. הכל בפנים עשוי מגרניט מיובאת, ויש שם סמלים של שינטו, ואפילו מגן דוד- למרות שהם לא מתייחסים אליו כמגן דוד. יש אפילו תותם שהוא אמנט של המאיה. כשמבקרים במקומות האלה זו חוויה מיוחדת כי אפשר לראות אותם בכל מקום כשהולכים לאתרים האלה. אבל למשל כשהיינו בבית שלום לא היינו מנחשים שאנחנו בכנסיה. וזה ההבדל הגדול בין הנוצרים ובין הדתות שמנסות לגייס אנשים חדשים שיעשו את זה בדרך כלל על ידי בניית בניינים מרשימים וראוותניים. הם מושכים אותך למוזיאון, ואז מדריכים אותך אנשים מהקהילה, וכשאתה מתעניין הם לוקחים אותך למקדש וכוכו’ וכו’. אז למה אנשים מצטרפים לקבצות האלה בשנות ה-80 בעצם? אז זו תופעה מודרנית בחברה היפנית החדשה. ברגע שמצטרפים לבית ספר יסודי מתחילים להשתתף בפעילויות של מועדונים בתוך בית הספר- ומאותו רגע משתייכים לקהילה אחת שהיא שונה מהכיתה הרגילה. אם לא תיקח חלק זה ישפיע על המשך הלימודים שלך. ולכל משתתף בקבוצה יש תפקיד, וככל שהיא יותר גדולה כך הם יותר עסוקים. כי אם אתה לא פעיל בקבוצה זה לא מספיק טוב. ואז באוניברסיטה אתה משתתף גם בקבוצות- ובאוניברסיטאותו ביפן אין קבוצות פוליטיות. ואחרי זה כשאתה מתמיין לעבודה חייבים לציין את המועדונים בהם השתתפת ומה עשית בהם. וברגע שאתה מתקבל העבודה הופכת להיות הקהילה שלך. ושם אתה חייב להשתתף בפעילויות קבוצתיות כחלק מהחובות החברתיות שלך. אבל מה קורה לאלה שלא עובדים בחברה? אלה שעובדים כמוכרים בחנות? אז חלק מהם הולכים ללמוד טקסי תה, חלק הולכים ללמוד קשירת אובי (Obi), אבל חלק הולכים לקהילות כמו בית שלום- קהילות שנותנות להם comfort ורגשי קהילה. וזה אלמנט מאוד יפני. בלי זה הם יהיו בודדים. הקבוצות הדתיות האלה נותנות מענה לצורך ליצור קהילה.
ג’ויון הוסיפה אנקדוטה- היא הלכה להאקונה עם קבוצת אנשים נוצרים-קוריאנים. והיא ראתה אישה יפנית צעירה שהולכת לכנסייה קוריאנית. וג’ויון שאלה למה?. אז הבחורה אמרה שהם כמו המשפחה שלה. אמנם יש לה משפחה בטוקיו אבל היא לא רואה אותם, והקוריאנים הם כמו המשפחה שלה- הם נותנים לה אוכל. וכשג’ויון הלכה לאיזקאיה היא ראתה רק אנשים זקנים שיושבים ומתלוננים על זה שהילדים שלהם לא באים הביתה אפילו בחגים. זה המצב ביפן, אז הם משתמשים בכנסיה ובקבוצות הדתיות כמשענת וכדי למלא את החור שנשאר כשהמשפחה לא בקשר.
דני הרחיב את מה שהדס אמרה- הוא סיפר על קונספט שנקרא shared reality”. הוא סיפר על שיחה בין אחיות כשאחת מהן צעקה “agree with me”- היא רצתה שיסכימו איתה, לא שיזדהו איתה. בעצם, אנשים מרגישים מאוד לא נעים כשאף אחד לא מסכים איתם. הם מחפשים את המציאות המשותפת גם עם אנשים מאוד שונים.
הדס הוסיפה שקהילות דתות חדשות תרפיוטיות מאמינות שרק המנהיגים הדתיים חווים דברים מסוימים- למשל כמו שאלוהים נכנס לפיו של אבא אוטסוקי. גם כששאלנו מי מחברי הקהילה הלך לישראל הרוב המוחלט לא היה, וגם לא יהיה. אבל כנסייה נותנת להם מקום של קהילה, מקום להיות שייכים אליו. יש לזה כוח מיוחד.
כשהדס פוגשת תיירים, הדבר הראשון שהם אומרים זה שהיפנים לא גמישים מחשבתית. אבל בעצם, הדס חושבת שהם גמישים, אבל הם comformists. כולנו מכירים את הsalary men mentality. אבל מה קורה עם כל האומנים, המוכרים הפשוטים? הם חייבים למצוא מבנה אחר- הם צריכים למצוא קהילה אחרת. הם לא חייבים לתקשר עם הקהילה כל הזמן, אבל יש להם חוקים. אם למשל גולש רוצה לגלוש באזור אחר הוא דבר ראשון יוצר קשר עם הקהילה המקומית לשאול אם זה בסדר.
מאשה חלקה איתנו את הסיפור שלה כשהיא ניסתה להצטרף לקהילה. כשהיא הגיעה ליפן היא רצתה למצוא קהילה מקומית כדי ללמוד את השפה ולתקשר עם המקומיים. אז היא חשבה שאם בישראל היא שיחקה רוגבי היא תנסה למצוא משהו דומה ביפן. אז היא מצאה קהילת רוגבי ביפן והצטרפה אליהם כתחביב. אז לפעמים היא אחרה מעט לאימון, או שהיא לא באה אם היא הייתה עמוסה באוניברסיטה… ואחרי 3 חודשים היא הרגישה דחויה, ושהיא לא רצויה. ואז היא שאלה את עצמה מה קרה? והיא הבינה שכולם מתכנסים בדיוק ב8, מכינים הכל ומביאים את הציוד, ואילו היא הגיעה אחרי בלי להכין ולהביא כלום. ובשבילהם לראות אותה מגיעה מאוחר סימל שהיא לא רצינית. הם היו מפספסים מפגשים משפחתיים כדי לבוא לאימונים כי בשבילהם זה לא תחביב בלבד.
בסופו של דבר הגענו למוזיאון Tsushima-maru, מוזיאון שהוקדם לזכר ספינת הפליטים שיצאה מאוקינאווה בשנת 1944 והוטבעה יום לאחר שהרימה עוגן. בעיצומה של מלחמת עולם השנייה הוחלט לפנות את האוכלוסיה המבוגרת, נשים וילדים מחוץ למחוז. קבוצה גדולה של ילדים עלתה לספינה טסושימה מארו ועזבה את הנמל בנאהה ב 21.09.1944. למרות שהייתה ספינה אזרחית, מסיבה לא ברורה היא הופצצה על ידי כוחות האמריקאים ב22.09. דני גילה לנו את שתי הסיבות האפשרויות לכך- או שהאמריקאים חשבו כי בספינה כזו היפנים החליטו להבריח תחמושת, מה שכבר נעשה בעבר או שבעצם לא היה אכפת להם שזו שפינה עם אנשים חסרי פשע בדומה ליפנים אשר גם לא שמרו על החוקים הבסיסיים של המלחמה (המופיעים באמנות האג משנת 1907). הספינה כללה 1788 נוסעים. כעדות, נשאר רק מספר קטן של תמונות והחפצים האישיים של הקורבנות אשר חלקם מוצג במוזיאון מאחורי המוזיאון אף קיימת אנדרטה ועליה חרוטים שמות הנספים באסון. המוזיאון עצמו מעוצב כך שמהקומה השנייה (ממנה נכנסים) ניתן לתצפת אל הקומה הראשונה ועל תמונות הילדים הנספים. בין הקומה השנייה לראשונה מפרידה מעין רשת של כבלים המתוחים כך שהם מדמים גלים בים ומעליהם מונחים שברי ספינה, מה שיוצר אפקט בו הילדים נמצאים מתחת לגלי הים ושברי הספינה התבועה, ממש כשם שהם עדיין נמצאים מתחת לים.
אחרי המוזיאון המשכנו לאחד מרכזי הקניות של נאהה לארוחת צהריים טעימה ומשם נסענו לטירת שורי, הטירה של ממלכת ריוקיו אשר נהרסה קליל במלחמת העולם השנייה יחד עם ארכיון הממלכה, ומאז שוחזרה. באוטובוס דני סיפר לנו על ההיסטוריה שכן ידועה על הטירה, שכן לא ידוע מתי בדיוק נבנתה וכיצד נראתה. טירת שורי הייתה מרכז שלטוני עבור ממלכת אוקינאווה מהקמת שושלת שו השנייה במאה ה-15 ועד סיפוח של אוקינאווה לידי יפן ב1879. בממלכת אוקינאווה התגוררה קהילה סינית –אומה אשר כוללה חוקרים סיניים והיה לה מעמד מיוחד. אנשי הקהילה הזו ניהלו את רוב הביורוקרטיה עבור המלך. אוקינאווה תמיד הייתה קרועה בין יפן, סין ומעצמות אחרות.בנוסף לאוקינאווה הייתה חשיבות גם במלחמות הפנימיות ביפן, כשבעצם אחד המיטוסים על אוקינאווה הוא כי המלך שייסד את השושלת באי היה סמוראי שברח מיפן במלחמת גמפיי בסוף המאה ה-12, אך זהו מיתוס בלבד בשל אובדן הארכיון במלחמת העולם השנייה. הזהות ההיברידית של אוקינאווה (כאשר מדינות רבות רוצות בה) עדיין נשמר גם אחרי מלחמת עולם השנייה. כידוע לנו האי היה תחת שלטון האמריקאי אבל סין רצתה את אוקינאווה לעצמה וניסתה להתערב מספר פעמים, כמו גם טאיוון ובמפתיע גם הפיליפינים. משערים כי הטירה נבנתה בסביבות המאה ה-15 וסגנון הבנייה של הטירה משלב השפעות יפניות שניכרות בשימוש במשטחי הטטאמי אשר החלו לעשות בו שימוש לראשונה במאה ה-15 בתקופתו של השוגון אשיקאגה השני, אשר נחשב לשוגון הגרוע והאקסטרווגני אי פעם. כמו כן ניכרות השפעות סיניות במבנה החיצוני של הטירה שניכרת בשימוש בצבעים בהירים יותר. הטירה קטנה מאוד מפני שלא היו כספים רבים לבנייתה. כאשר הגענו אל הטירה אליקו הוסיף על המידע אשר דני חלק איתנו וסיפר כי אחרי אחרי מלחמת העולם השנייה הטירה שימשה כמבנה האוניברסיטה המקומי ובשנת 1992 חומותיה והמצודה המרכזית שוחזרו ובשנת 2000 הטירה הוכרה כאתר מורשת עולמית של אונסקו.
לאחר נסיעה קצרה מהטירה הגענו בסביבות השעה ארבע לכיתתו של פרופסור אייצ’י הושינו (Eiichi Hoshino), פרופסור ליחסים בינלאומיים באוניברסיטאת ריוקיו אשר חוקר את האספקטים הפוליטיים של הכלכלה. את המפגש איתו ועם תלמידיו התחלנו בהצגה עצמית קצרה, והמשכנו בהצגת הפזנטציות בדומה למפגש שהתנהל באוניברסיטאת ג’ג’ו, כאשר לאחר כל פרזנטציה נשאלנו שאלות בנוגע לאספקטים שונים בחברה הישראלית. לאחר הפרזנטציות שלנו, החלו תלמידיו של פרופסור הושינו להציג את נושאי המחקר שלהם. הראשון היה שינסוקה (shinsuke) תלמיד B.A. שמוצאו באי, אשר דיבר על Peace Building ביפן, ועל מעורבותה של יפן בכוחות שמירה על השלום באופן בילטראלי – בפרט באזור הדרומי של הפיליפינים באזור מינדנאו (Mindanao), שם מתנהל מאבק בין המשטר לבין (Moro Islamic Lliberation Front (MILF. הוא הסביר כי יפן עוזרת לאזור על ידי פיתוח כלכלי וחברתי שעוזר שמשפר את אחוזי התעסוקה ועוזר למנוע מרמור חברתי.
אחריו הציגה אניה, דוקטורנטית במחלקה אשר חוקרת תנועות חברתיות באוקינאווה. היא הסבירה בקצרה על הסכם הביטחון בין יפן לארה”ב משנת 1960, והביאה מספר סטטיסטיקות מעניינות על אוקינאווה. למשל, 17 אחוזים מכלל שטחה של אוקינאווה משמש כבסיסים צבאיים, ואילו 70 אחוזים מכלל החיילים האמריקאים ביפן מוצבים באוקינאווה. עלי פי אניה, יש שיגידו שבהסכם עם ארה”ב הפכה יפן למדינת שלום, ואילו אוקינאווה למדינת מלחמה – כך הפרידה בעצם אניה את אוקינאווה מיפן הגדולה. עם השנים, למרות שההסכם התפתח וגדל לכדי ברית בה לכאורה קיימים שני שותפים שווים, בפועל יפן מקנה חשיבות רבה יותר לאינטרסים של המערב וארה”ב מאשר לאלה שלה ושל אזרחיה. כך בשנות ה-80 יפן עצמה הייתה זו שדחפה להשאיר את הבסיסים באוקינאווה כי הם גם משמשים להרתעה של צפון קוריאה, גם אף אחד באי הראשי של יפן לא רוצה את הבסיסים אצלו “בבית” (מה שנקרא NIMBY – Not In My Back Yard) וגם הוצאות ההעברה יהיו יקרות מאוד. לכן אין חלוקה בנטל הבסיסים, מה שקראנו לו בסמינר ונקרא גם בספרות הרלוונטית Burden Sharing.
בהמשך להרצאה גיל שאל על ההבדל בין המציאות באוקינאווה וגרמניה, אשר גם מאכלסת בסיסים אמריקאיים רבים. אניה, גרמניה במוצאה, ענתה כי בגרמניה הבסיסים נמצאים באזורים נידחים וכפריים יותר ולא בלב ערים מרכזיות, וכמו כן קיים פרמטר מסביב לבסיסים של כקילומטר המפריד בין שטח הבסיסים לאוכלוסיה האזרחית. כמו כן היא הבדילה פעם נוספת בין אוקינאווה ליפן כשהיא אמרה שבגרמניה יש שני שותפים – גרמניה וארה”ב, ואילו באוקינאווה להסכם הביטחון יש שלושה שותפים – יפן, ארה”ב ואוקינאווה.
באותה הזדמנות ניסים שאל מדוע מועמד מפלגת הLDP (המפלגה התומכת בהישארות הבסיסים באוקינאווה) תמיד מנצח בבחירות למושל האי, ואניה ענתה כי הסיבה היא בעיקר כלכלית שכן המצע שלו כולל תכנים כלכליים רבים אשר חשובים לתושבי האי שכלכלתם מהווה 0.6 אחוזים מכלל המחזור הכלכלי של יפן, אחוז נמוך מאוד שמעיד על עוניו של האי.
את אניה המשיך פדרו, דוקטורנט מקוסטה ריקה אשר חוקר את הכלכלה של אוקינאווה. הוא נתן תקציר של הכלכלה באי החל מממלכת ריוקיו ב1373. פדרו סיפר כי לאחר פלישתם של סטסומה באזור המאה ה-17 (עליהם דיברנו לפני יומיים) לאי, קרסה כלכלתו של האי אשר הצליח לכלכל עצמו בעבר בעזרת חקלאות ודיג מקומיים. סאטסומה הנהיגו משטר מנחות באוקינאווה, והכלכלה הפכה לכלכלה מונופסונית (מונח כלכלי שמשמעו שבשוק מסוים קיים צרכן אחד בלבד, מה שמאפשר ללקוח לקבוע מחירים נמוכים לתוצרת – ההיפך ממונופול אז קיים יצרן אחד). בשנת 1895, לאחר שסופחה אוקינאווה ליפן, עודדה הממשלה ייצור סוכר בלבד, מה שמוטט לחלוטין את יכולתה של אוקינאווה לספק את צרכיה באופן עצמאי משום שכלל החקלאות הפכה להיות חקלאות סוכר.
לאחר מלחמת העולם השנייה ההרס באי והעובדה שחצי מתושביו נספו הכבידו אף יותר על הכלכלה. עם הופעת הבסיסים האמריקאיים החלה תיירות מודרנית כאשר החיילים האמריקאיים החלו לבקר באנדרטאות באי. אוקינאווה הפכה לאי של ייבוא ולא ייצוא שהיה פעם, וחברות הבניה שהגיעו אליה מיפן הגדולה גרפו את הרווחים מהבניה באי.
בתגובה, חנה שאלה מה יקרה לכלכלה באי לו יועברו הבסיסים?, ופדרו ענה כי התלות הכלכלית של האי בבסיסים ירדו משמעותית בשנים האחרונות, וכיום הרווח הכלכלי של האי מהבסיסים עומד על 5 אחוזים בלבד. בנוסף, אחוזי הפוריות של האדמה בבסיסים עומדים על רבע בלבד לעומת הפוריות של השטחים החקלאיים באזורים האזרחיים ולכן הוא חושב שהוצאת הבסיסים תתרום לפוריות האדמה ולהתאוששות המגזר החקלאי באי.
אינה חושבת שאם הבסיסים יועברו יתקיים קרב בין חברות מקומיות לחברות מיפן הגדולה, שנחשבות ליותר מקצועיות בדרך כלל, על חלוקת הרווחים באי. כלומר אמנם תהיה פעילות כלכלית מוגברת, אבל גם יתנהל קרב על הרווחים מאותה פעילות כלכלית. מאשה שאלה כיצד ייתכן שלמרות הרעש הסביבתי שהבסיסים גורמים באי עדיין מחירי הנדלן גבוהים כל כך?, ופדרו ענה שלדעתו השפעות התיירות מנטרלות את השפעות הבסיסים על הנדלן, שכן תיירים שמגיעים לאי ומשקיעים בו בנדלן מעלים את המחירים. למשל, צפון האי משמש יעד מועדף להשקעות סיניות, מה שגרם לעליה רבה במחירי הנדלן באזור.
הדוקטורנטית האחרונה הכינה פרזנטציה ובה היא הסבירה על הזהות האוקינאווית אשר מורכבת בין היתר מפציפיזם ודאגה לים, ואף ערכה השוואה בין ההתנגדות לבסיסים האמריקאיים בין ג’ג’ו לאוקינאווה, ובכך בעצם סיכמה רבים מהדברים שלמדנו בסמינר.
לאחר סיום הפרזנטציות יצאנו כולנו לאכול יחד באיזקאיה וכולנו בילינו ביחד במה שהיה ללא ספק הארוחה הכי טעימה בסמינר, והיוותה אקורד סיום מוצלח ליום מעניין ופורה. תלמידיו של פרופסור הושינו היו אנשי שיחה מרתקים והחלפנו איתם פרטי התקשרות בתקווה להתראות איתם בהמשך בטוקיו וישראל. את היום סיימנו באוטובוס עם הסבר מרתק של הדס על ההיסטוריה של תרבות הקעקועים ביפן, אשר החלה בערך במאה ה-17 עם אגדה אורבנית מסין שהפכה תוך מספר גלגולים ומופעי קאבוקי לציורי Ukiyo – e של האומן המפורסם קוניושי (Kuniyoshi). ציוריו הביאו רבים לחרוט על גופם את הקעקועים במה שהפך מהר מאוד לסמל סטטוס של האצולה משום שקעקועים מסורתיים היו יקרים מאוד. בהמשך עם פתיחתה של יפן למערב הפכו הקעקועים לבלתי חוקיים משום שכשהסתכלו יפנים על המערב הם ראו שהמקועקעים היחידים הם פושעים, יורדי ים ושיכורים. בהמשך החמירה הרגולציה על מקעקעים אשר חויבו בתואר דוקטור כדי להשתמש במחטים והערימו עליהם בעיות נוספות. כיום ייתכן שהמצב ישתנה וקעקועים יהיו חוקיים, אך גם תתווסף רגולציה נוספת על המקעקעים שתחייב אותם לעמוד בסטנדרטי רגולציה של המערב (הדומים לאלה של ישראל). בסוף הגענו להוסטל שבעים ועייפים וכך הסתיים לו היום השמיני של הסמינר.
today we visited the Tsushima-Maru museum commemorating the refugee ship carrying hundreds of children that was sunk in 1944 in the middle of the Pacific War. after a full lunch we continued on to Shuri Castle, the Ryukyu kingdom’s king’s home that was completely destroyed in the war. later on we met with Prof. Hoshino and his disciples. after presenting our presentations we heard very interesting presentations from Prof. Hishino’s students about security, social and economic issues in Okinawa (and even Jeju), after which we went together to an izakaya where we ate what was probably the best meal of the whole seminar, and formed ties with the Okinawan students, promising to meet with them in later opportunities.
hujapan.com 