הבוקר התחיל בשעה 8 וחצי בבוקר, מר האן, הנהג שלנו, חיכה לנו עם המיניבוס שלו כדי להסיע אותנו ברחבי ג’ג’ו. נסענו לפארק השלום שם שרה הציגה את המקום ואת ההיסטוריה שלו. שרה התחילה עם תיאור ההתקוממויות שנערכו בשלישי לאפריל 1948 ונגמרו בסביבות שנת 1954. היו אלו עימותים בין קבוצות אזרחים חמושות וכוחות המשטרה בחסות הממשלה הקוריאנית היושבת בסיאול. בתקריות אלו נהרגו בין 30,000 עד 80,000 לפי הערכות שונות, ביניהם מבוגרים, נשים וילדים. הפארק הוקם על מנת להנציח את הקורבנות של אותן תקריות, שחלק קוראים להן “מרד” וחלק “התקוממות”, ולאחר דיון בקרב התלמידים ג’ויון ציינה שאין מונח קבוע לתקריות שהתקיימו בג’ג’ו, ושהאנשים בג’ג’ו מאמינים שיקבע אחד רק לאחר איחוד הקוריאות – מאחר והפיצול עצמו הוא שהוביל לאותן תקריות מלכתחילה.

לאחר ההצגה והדיון בקרב הסטודנטים התפזרנו להסתכל על האזור החיצוני של הפארק, שהיה מאוד ירוק ופסטורלי והשרה תחושת רוגע ושלווה. לאחר מכן נכנסנו לתוך המוזיאון עצמו, שם פגשנו שני פקידי קבלה שהסבירו לנו באריכות על הפארק וענו על שאלות ששאלנו. הפקידה אף חילקה לנו סיכות בצורת פרח קמיליה לזכר הנופלים שעליהן כתוב “נשמות הנופלים בשלישי לאפריל אבדו ללא קול כמו פרח הקמיליה הדקיק, ועל כן פרח זה נבחר להיות הסמל”. הדס הוסיפה שביפן פרח הקמיליה מסמל מוות, ובגלל שעלי הכותרת שלו נופלים בשלמותם זה מתאים לכך שהנופלים נקברו בשלמותם מתחת לאדמה.

לאחר שיטוט בלובי המוזיאון נכנסנו לראות סרט קצר בתרגום לאנגלית על נער שאביו מספר לו על סביו שנפל באותן מהומות. הנער נהג לחשוב שהמהומות הן עוד אירוע בדפי ההיסטוריה של קוריאה ושאין להן קשר אליו, טייל בין האנדרטאות והמבנים בניסיון לחפש תשובות וסיפר על המרד ועל ההשלכות שלו. בסרטון נאמר שמה שהוביל לפרוץ המהומות היו יריות של שוטרים בשישה אזרחים בראשון למרץ 1947, שהובילו למותם. בתגובה, אזרחי ג’ג’ו החלו בהפגנה, אך הצבא האמריקאי קבע שהמורדים הושפעו מקבוצות קומוניסטיות והחלו לנקוט באמצעים קשים נגדם. באותה תקופה מועצה מטעם האו”ם קבעה בחירות נפרדות בצפון ובדרום, והיה חשש שבחירות אלו יובילו לפיצול סופי של חצי האי קוריאה. מה שהוביל בסופו של דבר לכך שהוועדה הג’ג’ואנית של מפלגת העבודה הדרום קוריאנית הנהיגה מרד חמוש בשלישי לאפריל 1948 כנגד הבחירות הנפרדות שהיו אמורות להתקיים בעשירי במאי. כך החל המרד, שהוביל להרג של כשלושים אלף אנשים שנטבחו על ידי אחיהם הדרום קוריאנים תחת שלטון רי סינגמן.

לאחר הצפייה בסרטון ג’ויון ציינה שלדעתה התוכן שהוצג היה נטרלי בהרבה ממה שהיא ציפתה, לא היה שימוש במילים קשות או בנרטיבים מוטים והוא השתדל להיות מאוד אובייטיבי ומעודן. לאחר שיחה עם הפקידה ומספר שאלות התגלה לנו שהפארק והמוזיאון מוסדו במימון משותף של קרן האי ג’ג’ו והממשלה הקוריאנית בסיאול, ולכן זו יכולה להיות הסיבה שהסרטון היה מעט פחות ביקורתי כלפי המהומות.

לאחר שצפינו בסרטון יצאנו להסתובב במוזיאון עצמו, שם הוצג מידע רב על המרד ובעיקר על הרקע שלו. במוזיאון ניתן היה למצוא תמונות רבות, עצמים וחפצים רבים, סרטונים, תיעודים מילוליים וכתובים ומייצגים אומנותיים שהעבירו את האווירה הכללית של המרד. באחד מאותם מייצגים היו עמודים גדולים שעליהם הוטבעו לוחות מתכת ועליהם כיתובים בקוריאנית. לאחר בירור הסתבר לנו שרובם כתבות ביקורתיות על שלטון סיגמן רי, שאותם שוטרים פרו-יפניים שהועסקו בתקופת הכיבוש היפני על קוריאה הועסקו מחדש על ידי רי בתקופת שלטונו מה שהוביל לתחושת בגידה מסוימת בקרב תושבי ג’ג’ו שכן עבורם השלטון אמנם התחלף אך המצב בפועל לא נראה שונה.

החלק העליון של המוזיאון הוקדש לרצחי-עם שהתרחשו במקומות אחרים בעולם, בניהם שואת הארמנים, שואת היהודים, טבח ננג’ינג, בוסניה ועוד. עם זאת, לא הוזכרו אירועים מפורסמים אחרים אך משמעותיים מאוד בהיסטוריה העולמית כמו רצח העם ברואנדה, דבר שהעלה כמה שאלות בנוגע לבחירה הקפדנית של אירועי רצח העם שנבחרו לככב במוזיאון.

לאחר הביקור במוזיאון נסענו במיניבוס לכיוון פארק האבנים של ג’ג’ו, במהלך הנסיעה ניסים דיבר על החוויות שלנו מהביקור במוזיאון השלום. בין היתר, דיברנו על כך שבישראל לא סביר להניח שהיה קם מוזיאון לשלום להנצחת הרוגי השואה. לאחר דיון בקרב הסטודנטים, ובהסתמך על מה שנכתב על קירות המוזיאון, הועלתה ההשערה שהסיבה לכך היא כי תושבי ג’ג’ו בחרו לסלוח מכיוון ש”כולם קורבנות בסופו של דבר”, והם רצו לפנות למונחים אוניברסליים של שלום במטרה להנציח את הטבח. זאת בניגוד לישראל, שבוחרת לזכור ולא לשכוח. בנוסף, הועלתה האנקדוטה על “הפלת האשמה” – לא היה ניתן לבקר את הממשלה הקוריאנית שלקחה חלק פעיל בטבח עצמו והיה להם קל יותר להפיל את האשמה על האמריקאים שהורידו את ההוראה.

עם הגעתנו לפארק האבנים חנה הציגה את ההיסטוריה של הפארק ואת המיתולוגיה של ג’ג’ו. היא סיפרה על האלה של האי – סולמונדהא האלמנג – שיצרה את האי כולו. גובהה נישא ל49,000 מטר, והיו לה חמש מאות בנים. האגדה מספרת שיום אחד היא הכינה סיר מרק עבור ילדיה הציידים ונפלה בטעות אל תוך הסיר וילדיה אכלו אותה מבלי לדעת שאימם בתוך המרק. רק האח הקטן ביותר הבין שאמא שלו נאכלה על ידם, הוא כעס מאוד על אחיו ומרוב צער הפך לסלע, ומכאן מקור הסלעים בג’ג’ו. ישנה גרסא נוספת הגורסת כי האלה הקריבה את עצמה עבור ילדיה. בכניסה למוזיאון עצמו ניתן היה למצוא בריכת מים ענקית עגולה שמיוחסת לאותו סיפור ולאותה קערת מרק עצומה.

הפארק היה גם הוא מקום יפה ופסטורלי מאוד, מלא בסלעים בצורות שונות שנוצרו כתוצאה מתהליכים טבעיים של התפרצות הר געש בג’ג’ו והתקשחות הלבה שיצרה את אבני הבזלת שמציפים את ג’ג’ו כולה. במוזיאון היו הסברים על התהליכים המדעיים של היווצרות שכבות הלבה והבזלת, והוצגו סלעים ופסלים שונים. ברחבה החיצונית היה ניתן לראות המון פסלי “דולהארובאנג” שהם סלעים בצורת אנשים קטנים שניתן למצוא בכל רחבי ג’ג’ו ויש אמונה כי הם מביאים מזל טוב ופיריון. כמו כן, הייתה רחבה שלמה שמולאה בכדי קימצ’י שעשויים מחרס וחימר.

לאחר הביקור במוזיאון האבנים הלכנו לאכול במסעדת נודלס קוריאנית בהמלצת הנהג שלנו, מר האן. אכלנו ונהנינו מאוד מהמנות, ולאחר שצברנו שוב כוחות עלינו על המיניבוס בדרכנו אל הר סונגסאן. חלק בחרו להישאר בבית קפה ולא לעלות על ההר מטעמים בריאותיים, והחלק הנותר החל במסע העליה המפרך אל פסגת ההר שהיה רצוף מדרגות רבות. בדרך להר ראינו תיירים רבים, בעיקר סינים ויפנים אך גם מעט פיליפינים ומקומיים קוריאנים. כשהגענו אל פסגת ההר ניצב לפנינו נוף מרהיב המשקיף לים ולעיר הגדולה. בפסגה צילמנו כמה תמונות קבוצתיות ותמונות נוף, ובדרך חזרה אף ראינו מספר האניו,  שהן נשים צוללות קוריאניות שנחשבות מורשת לאומית של קוריאה. בדרך חזרה ישבנו להתרעננות קלה בבית הקפה סטארבאקס ולאחר מכן חזרנו למיניבוס בדרכנו לאתר האחרון – הכפר העממי של ג’ג’ו. בדרכנו לשם, דני דיבר איתנו על מלחמת קוריאה והחל דיון מעניין על המלחמה והשוואה בינה לבין מלחמת ששת הימים. כמו כן, הועלה נקודה מעניינת בנוגע להתערבות האי ג’ג’ו במלחמה וגילינו שתושבי העיר כן השתתפו בלחימה אך בשטחי היבשת ולא בהכרח בשטחי האי.

עם הגעתנו לכפר העממי של ג’ג’ו החל לרדת גשם, אך למזלנו הוא נפסק במהרה וחזר לפרקים קצרים מאוד. במהלך השוטטות שלנו בכפר ראינו בתים עתיקים מקש, חיות שונות שככל הנראה גידלו בכפרים הללו, ונחשפנו למבנה המורכב של הבתים מבפנים שבחלקם אף היו בובות אנושיות שהציגו את חיי היום-יום של תושבי הכפר; כמו למשל תלמידים בכיתה, אנשים שמייבשים פלפלים, בית של צייד ועוד. ברחבי הכפר היו המון אתרי צילום תמונות לתיירים, ואף מבוך שלם עם שילוטים שונים עבור אורחי הכפר. הכפר היה רחב מאוד, מלא במפלים ופרחים שונים ואף פסלים בודהיסטים. לקראת סיום המסלול מצאנו נדנדות מסורתיות גדולות עליהן צריך להתנדנד בעמידה, וג’ויון הדגימה לנו כיצד להתנדנד עליהן. אליה הצטרפו חנה, אליקו, טל וגיל שהייתה זו חוויה מהנה עבורם.

לאחר יום ארוך ומפרך חזרנו שוב למיניבוס של מר האן בדרכנו חזרה למלון. בעוד שחלק ניצלו את הזמן על מנת לישון ולנוח, אחרים ניסו להתמודד עם מערכת ההרשמה של האוניברסיטה שבדיוק נפתחה לקראת שנת הלימודים הקרובה – בהצלחה לכל הממשיכים ולכל המסיימים! מצפים לעוד יום מלא הרפתקאות וחוויות מחר!

We started the third day of the seminar with a visit to “3.4 Jeju Peace Park”, where Sara gave a short presentation of the park and elaborated on the April 3rd massacre. We went inside the museum and watch a movie about Jeju uprising, and continued exploring the museum. Later on we went to Jeju Stone Park where Hana gave a short presentation about the location and Jeju’s mythology. We explored this park as well, asked questions and enjoyed the view. We continued to lunch at a noodles restaurant recommended by our driver, Mr. Han, and relaxed a bit before driving to our next site – Seongsan Ilchulbong. We climbed the stairs to the peak and took many pictures. Lastly, we went to Jeju Folk Village, where we saw a traditional village of Jeju.