בוקר היום השישי התחיל ביקיצה טבעית והתארגנות לקראת הטיסה לאוקינאווה, החלק האחרון של הסמינר.
את הזמן עד היציאה לכיוון שדה התעופה חלקנו ניצל לקניות אחרונות במיונגדונג (Myeongdong) או לארוחת בוקר מפנקת של פנקייקים אווריריים עם פירות טריים. לאחר ההגעה לשדה התעופה אינצ’און והצ’ק אין התפזרנו כדי לארגן את כל הדברים לטיסה, חלקנו הלך לאכול וחלקנו הסתובב ונהנה מהטרמינל הגדול והחדיש.
מאחר ואת מרבית היום נעביר בטיסה לאוקינאווה ונסיעה למקום הלינה שלו, החלטנו לנצל את הפלטפורמה של הבלוג כדי לערוך ראיון עם דני.
אז דני, תוכל לספר לנו מעט על מה אנחנו עתידים לעשות באוקינאווה?
באוקינאווה יהיו לנו מספר ימים מאוד עמוסים. יהיו שלושה נושאים מאוד מהותיים שם. אנחנו הולכים לדבר על אוקינאווה כתחנת דרכים אסטרטגית, צומת בין יפון לסין, וכשהמערב הגיע אז גם בין האמריקאים. הוא נמצא בדרך בין סין לבין יפן ומפה החשיבות הרבה שלו. אנחנו נדבר על החשיבות שלו כצומת מסחר עוד בעת החדשה המוקדמת – בין סאטסומה לבין סין והשוגון באדו (Edo), נדבר עליו בתקופה המודרנית, על המשלחת האמריקאית של קומודור מתיו פרי שהגיעה לפתוח את יפן למערב שגם עברה באוקינאווה, נדבר על התרבות המקומית שהיא סוג של החלאה בין תרבות מקומית, סינית ויפנית, נראה השפעה סינית מאוד חזקה מחד והשפעות גדולות של שמאניזם מאידך.
פה אנחנו מגיעים לנושא השני – לטרגדיה של אוקינאווה בזמן מלחמת העולם השנייה. אוקינאווה הייתה אמורה להיות אחד מקווי ההגנה האחרונים של יפן. היא הייתה מאוד מבוצרת, והאמריקאים השקיעו מאמצים אדירים לכיבוש האי שכן מאוד קשה לנצח מגן מבוצר היטב. שם גם הגיעה שיטת הקאמיקאזה לשיאה. כדי להתגבר על ההתנגדות האמריקאים “טחנו” את האי בכמויות בלתי הגיוניות של חומר נפץ. בגלל שאוקינאווה ידועה כמקום מלא טייפונים, קראו למבצע “טייפון הפלדה”. והסיבה שכיום אנחנו לא יודעים הרבה על ממלכת אוקינאווה היא כי הארכיון השורי (שורה הייתה ביירת ממלכת אוקינאווה) נהרס.
פה אנחנו נכנסים לנושא השלישי: הייחוד של אוקינאווה בתוך יפן. האוקינאווים נחשבו ברוב תולדות יפן המודרנית לקבוצה נפרדת. הייתה להם שפה שונה והם לעיתים הופלו, למרות שמבחינה משפטית הם נחשבו למחוז של יפן ולא לקולוניה. אחרי המלחמה השוני התגבר מכיוון שאוקינאווה, בניגוד לשאר יפן, נשארה תחת הכיבוש האמריקאי עד שנות ה-70, וזה גם השפיע על האופי שלהם. האי הזה במידה רבה הפך לסוג של פח זבל. נניח והיה פקיד כיבוש שמקארתור לא רצה בטוקיו, הוא היה זורק אותו לאוקינאווה. והרבה פעמים הוא דווקא היה זורק את “היפניסטים”- האמריקאים שמומחים ליפן. מקארתור זרק את יפניסטים או לאוקינאווה, או חזרה לאמריקה. מדוע הוא עשה את זה? כי אנשים שמכירים את המכשולים והבעיות של מקום מסוים היו הרבה פחות פתוחים לשינויים. בנוסף, אותם מומחים הסתובבו עם האליטה היפנית, ואותה אליטה הייתה פחות פתוחה לדמוקרטיה מה שלא התאים למקארתור שרצה לעשות שינוי.
אז אוקינאווה נהייתה סוג של פח זבל, והאמריקאים נשארו שם בין היתר כי נדרשו להם המון זמן ומשאבים לכבוש אותה, אבל גם בגלל מיקומה האסטרטגי. ובגלל שהאמריקאים נשארו שם כל כך הרבה זמן, זיכרון המלחמה של אוקינאווה היה מאוד שונה. הוא היה שונה גם בגלל הסבל האדיר בזמן המלחמה, גם כי לתפיסתם הצבא היפני ניסה לגרום להם להתאבד באופן המוני, ולא רק שלא הגנו עליהם אלא היפנים עצמם טבחו בהם, וגם כי הכיבוש לא הסתיים.
ביפן אף הייתה מחלוקת פוליטית בין השמאל לימין. השמאל היפני נטה לדרוש את אוקינאווה חזרה, כי הוא היה נגד האמריקאים. לימין היפני לא היה אכפת מהם בכלל והם טבעו רק את האדמות הצפוניות (מצפון להוקאידו) שהסובייטים כבשו. אנחנו נדבר על המרמור האוקינאווי כלפי האמריקאים וגם כלפי היפנים. נהיה בבסיסים ונדבר בהרחבה על הבעיתיות בהם. מצד שני נדבר גם על העובדה שאוקינאווה כועסת על יפן אך גם תלויה בה.
את שאר הטיסה העברנו בשיחה ערה אחד עם השני. לאחר הנחיתה הצטרפה אלינו את מריה רופין, בוגרת האוניברסיטה ומשתתפת הסמינר גם בשנתיים הקודמות ועברנו לאוטובוס שיקח אותנו לבית המלון במרכז האי, בעיר נאגו (nago). באוטובוס ניסים סיפר אנקדוטה משעשעת על ההיבט היהודי באוקינאווה, על אדם יהודי בשם גטלהיים שהיה הראשון שתרגם את התנך ליפנית. אדם שהתעניין בדתות, עבר לגור באנגליה ושם התאהב במישהי שהוא פגש ומאוד רצה להתחתן איתה, והיא הסכימה אבל רק אם הוא יתנצר. והוא התנצר וגם מונה למסיונר ונשלח לסין בכנסיה האנגליקנית. והוא שמע על קומודור פרי שהגיע ליפן, והחליט להפליג דרך אוקינאווה ליפן, ותוך כדי תרגם לראשונה את התנך לסינית עתיקה שכל אציל קואינאווי שכיבד את עצמו ידע לקרוא. אבל בתרגום הזה יש המון בעיות מתודולוגיות, כי אפילו למילה “אני” יש פרשנויות שונות בשפה היפנית, וכל כנסיה בעצם מתרגמת את המילים האלה בצורה שלה.
ומי היפני הראשון שהגיע לארץ? יפני בשם קוסואי, או פדרו קוסואי. הוא יליד האי קיושו- שלמד אצל הפורטוגזים כבר בסוף המאה ה-16 שרצה להיות כומר ישועי. אבל לא הייתה לא הזדמנות לעשות זאת ביפן, ולכן הוא הפליג לפילילינים, אבל אחרי שגם שם זה לא קרה הוא החליט להפליג לרומא, לותיקן. והוא הפליג והגיע בסופו של דבר לארץ הקודש ומשם לותיקן. אחרי שהוסמך שם לכמורה הוא החליט לחזור ליפן, אבל יפן כבר הייתה סגורה. בדרך לא דרך הוא הצליח להתגנב לצפון יפן שם הוא חי כשנה, שם הוא ניסה להמיר את דתם של המשרתים שלו, אך אלו הלשינו עליו והוא נלקח לאדו הבירה, שם הוא בחר למות במקום להמיר את דתו.
דני הרחיב ואמר שקודם כל כשמדברים עליו חשוב להסביר למה הוא הגיע לאוקינאווה, ועל מערכת היחיסים המטורפת שלו עם המקומיים. הכל התחיל בכמה מלחים בריטיים שחולצו על ידי האוקינאווים, וקיבלו יחס טוב מאוד. הם חשבו שיהרגו אותם אבל הופתעו לטובה, וכשהם חזרו לבירטניה הם אמרו שלאוקינאווים צריך להביא מתנה- מסיונר שיצילי אותם מאש הגהינום. והם פנו לכנסיה האנגליקנית ומצאו את גטלהיים. וכשהאוקינאווים ראו אותו מיד רצו לגרש אותו אבל הוא התנחל במלון, זרק את כל פסלי האלים, והאוקינאווים לא ידעו איך לעיף אותו משם. עד שבסופו של דבר הוסכם בינו ובין מלך אוקינאווה שהוא יהיה סוג של מתורגמן. וכך, לכל ספינה מערבית שהגיעה היו האוקינאווים כותבים תלונות נגדו ומבקשים שיקחו אותו מהאי, וגטלהיים היה תרגם אותן ככתבן וכלשונן, כולל בקשות הגירוש שלו עצמו.
בהמשך, הדס שאלה מדוע אוקינאווה סגורה בכלל בפני העולם, אם היא לא הייתה חלק מיפן עצמה.
דני ענה שלאוקינאווה היה מעמד מיוחד. אנשי סאטסומה היו מושליה בפועל למרות שהייתה תחת סין ויפן גם יחד. סאטסומה אמנם הודרו לאוקינאווה בשל התנגדותם לשוגון, אך הם התעשרו כשהרוויחו מסחר הסוכר עם אוקינאווה דרך סין. אז מפני שאוקינאווה הייתה כפופה לסאטסומה, חלו עליה שני הכללים הבסיסיים של משטר טוקוגאווה- איסור הנצרות והסגירות היחסית לעולם. אבל סאטסומה השיגה כל מיני פריווילגיות שאחרים לא הצליחו. גם כשהרסטורציה של מייג’י קרתה הם ביטלו את הדאימיו, אבל לא ידעו מה לעשות עם איי ריוקיו. ואז הם קיבלו החלטה להפוך את ממלכת ריוקיו להאן- ולכן אוקינאווה היה למעשה הנחלה הפאודלית האחרונה שנשארה, עד 1878, שם היא מסופחת באופן מלא ליפן כמחוז מן המניין. מלך אוקינאווה הופך לאציל יפני בכיר. בעצם, מרחק מהמרכז יכול להיות עונש, אבל ככל שיותר רחוקים, קשה הרבה יותר לפקח. ולסאטסומה היה מוניטין מאיים, והבאקופו (השוגון) לא רצה להתעסק איתם יותר מדי. היה למשל ידוע שלשוגון יש מרגלים בכל מקום. אבל אצל סאטסומה היו פשוט עורפים להם את הראש כך שבעצם מרגלים שנשלחו לסאטסומה נשלחו על ידי השוגון כעונש, למות. גם האזור של קאגושימה, איפה שסאטסומה היו ממוקמים גם, היה אזור מאוד מבוצר ורחוק מהמרכז והיה קשה מאוד לכבוש אותו, מה שעוד יותר הקשה על השוגון את הפיקוח על סאטסומה.
דני המשיך וסיפר לנו מעט על ההיסטוריה של אוקינאווה; אוקינאווה היא אי- חלק מאיי ריוקיו, קבוצת איים מאוד עניים. בנוסף, באופן מסורתי לא הרבה יכול לגדול פה, חוץ מסוכר ועיקר הקיום הגיע מדייג מקומי. אז מה זה אומר שאין לממלכה מסוימת הרבה משאבים? שאין לה הרבה בירוקרטיה. בנוסף, אוקינאווה ידועה כאי הרוחות משום שיש בה הרבה טייפונים. ממלכת אוקינאווה נוסדה כנראה באמצע המאה הרביעית כאשר אחד השרים העיף את המלך כי הוא האמין שהמלך מבזבז יותר מדי כסף. אותו שר ייסד את שושלת שו, שהיא שושלת המלוכה האוקינאווית המוכרת לנו. הבירה פעם הייתה שורי, וסמוך לה הייתה מושבה סינית. אותם סיים לימדו את האוקינאווים את התרבות שלהם, ולכן התרבות המקומית הייתה מעורה כל כך גם בתרבות הסינית- ובפרט תרבות האצולה. כך, כשבשאר העולם כיבדו את הסינים, באוקינאווה באמת אהבו אותם.
אם ניזכר במוזיאון המלחמה בקוריאה שבו היינו, ניזכר בכל האזכורים למלחמות של הקוריאנים בסינים שרצו לפלוש. אבל לפה הם לא הגיעו כי אוקינאווה הייתה רחוקה מדי – מה שאפשר להם לשמור על קשרים טובים. אפילו במלחמת סין יפן בשנת 1895 האמינו האוקינאווים שהסינים יביסו את יפן מהר מאוד. החברה האוקינאווית הייתה חברה מאוד קלאסית, היה מעמד משכיל, בדומה למעמד הינגבן (Yangban) הקוריאני, וזו הייתה חברה מריטוקרטית. תמיד היה מתח בין האי הראשי והאיים הקטנים שחשבו שהמלוכה השורית הייתה קשה מדי, אבל לא היו להם מספיק משאבים כדי להתקיים לבד.
לבסוף, מאשה שאלה באיזו נקודה מערכת הכתב הובאה לאוקינאווה?, ודני ענה כי הוא מאמין שמאוד מוקדם, אבל בגלל שהארכיב המלכותי נשרף במלחמת העולם השנייה אין הרבה מידע על כך.
עם ההגעה להוסטל שלנו התחלקנו לחדרים וסיימנו את היום בארוחת ערב קלה.
Today we woke up later then usual, and got ready for our flight to Okinawa- the last leg on our seminar tour. after a pleasant flight spent talking with. Danny about what is expecting us in Okinawa in terms of academic discourse, after landing we were joined by Masha, a Hebrew University alumnus and got on a bus that took us to our hotel in Nago city, in the middle of Okinawa island, and spent much of the drive with Nissim and Danny educating us about different aspects of Okinawan history, including a Jewish angle and a story about the first Japanese person in Israel. we arrived at the new hostel and after settling in finished our day with a light dinner.
hujapan.com 