את היום השני של הסמינר ביפן, ויומנו האחרון בנגסקי, כבר מהתחלתו, הגדרנו כיום מעבר מקודש לחול. נפגשנו מול הצ’יינה טאוון שבמרכז העיר נגסאקי, ומשם נסענו לפארק השלום. פארק השלום בנגסאקי הוקם בשנת 1955 לשם הפצת מסר מתנגד למלחמה ולפצצת אטום שהוטלה על העיר נגסאקי ב-1945, ולהגברת המודעות לחשיבותו של שלום עולמי. הפארק מכיל מספר מונומנטים שרובם תרומה ממדינות אחרות, אך הפסל המפורסם שיש בפארק הוא של איש שיושב במעין חצי ישיבה מזרחית והוא פסל מקומי שיצר אחד תושבי העיר נגסאקי. האיש בפסל מצביע על הסכנות של פצצות אטום וגם מפנה תפילה למען הנשמות שנהרגו מהנזק של הפצצה ולציון חשיבותו של שלום עולמי. באופן מפתיע ובולט לעין, הפארק הוא בנוי ומעוצב באופן מעט אירופאי מה שהעלה שאלות סביב הסיבות לכך: האם זה כך כי המימון של הפארק היה מאומות אמריקאי או מפני שהפארק ניסה להעביר מסר לכלל אומות העולם? לשאלות אלו לא הייתה תשובה חד משמעית, גם כשניגשנו לשאול זוג יפנים מקומיים, הם אמרו שאינם יודעים מה דעתם בדיוק בנושא, ומה הסיבות המדויקות לכך.

במהלך ביקורנו בפארק הגיעו קבוצות של ילדים מבתי ספר יסודיים שהפתיעו אותנו מאוד בסדר והכבוד שהם חלקו למקום, אפילו בדברים קטנים כמו לשבת בשמש ובחום, בשורות מסודרות. למרות גילם הצעיר, המורה העלתה באוזניהם שאלות כמעט קיומיות- מה הם יכולים לעשות למען שלום עולמי? “כשתחזרו לחדר, דונו ביניכם מה אפשר לעשות. זו שליחות לזכור את מה שקרה גם בעוד המון שנים למען כל העולם”.

הופתענו מאוד שכל המסרים שנאמרו ע”י המורים, התלמידים, ואפילו השירים הלאומיים שהם עמדו ושרו, היו נטולי לאומיות לחלוטין וסבבו סביב מסרים של שלום עולמי ואנושיות. כנהוג, הילדים הביאו עמם לפארק ולמוזיאון שרשראות עם אלף עגורי נייר, כסמל לשלום.
מפארק השלום התקדמנו לעבר מוזיאון פצצת האטום, שמתאר את כל התהליך לפני, במהלך ואחרי ההפצצה ומציין את הנזקים הרבים שהעיר ספגה בעקבות הפצצה. התמונות וסרט הווידאו לא היו קלים לצפייה עבורנו כלל. התכנים הראו את ההרס, הפציעות הקשות והחולי שהגיע בעקבות הקרינה. בנוסף, המוזיאון הכיל חפצים רבים שנמצאו באתר ההפצצה, והיה בלתי אפשרי וקשה שלא לדמיין את רמת הנזק שהפצצה עשתה לגוף האדם כשנחשפנו לנזק שספגו חפצים. בין החפצים היו שעונים שעצרו מלכת, בקבוקי זכוכית שבעבעו ונמסו מהחום, מבני עץ מפוחמים ושאריות קיר של קתדרלה שהייתה המפורסמת ביותר באותו זמן במזרח אסיה, שהושמדה כליל עקב הפצצה ונבנתה שוב מחדש רק ב-1959.



אישית, בשבילנו, הקושי העיקרי נבע מתחושת הנתק הרגשי במוזיאון ומוצגיו, הייתה הרגשה שהוא היה שידר מסר אובייקטיבי מידיי והתמקד בתהליכים מדעים וכרונולוגיים ונתונים יבשים, במיוחד במוצג האחרון שכלל הסבר על המחלות שהופצו בין התושבים, תמונות של אנשים שלקו באותן מחלות, וחפצים שהושמדו, מה שבעינינו המעיט מהערך של הסבל של אותם אנשים, ושם אותו באותה דרגה עם הרס חפצים, והתמקד בהסבר מדעי על המחלה במקום על הסבל שהיא הביאה.
מהמוזיאון, המשכנו למרכז העיר נגסאקי לזמן חופשי וארוחת צהריים, מה שעזר לנו לנתק את החוויה ולעבור ליומיום מחוויית הזיכרון. אחר כך נפגשנו בתחנה המרכזית כדי למצוא את דרכנו לעיר קגושימה. הנסיעה בשנקנסן הייתה מאוד נעימה ונוחה, בה נהנינו מנוף מרהיב מהאוקיינוס מצד אחד וההרים מצד השני.


עם הגעתנו לעיר קגושימה, בה מזג האוויר הוא חם ולח, גילינו עיר שוקקת ושונה מאוד מהעיר נגסאקי. קגושימה אינה מוגבלת טופוגרפית כמו נגסאקי מה שמאפשר לה התרחבות בצורה יותר משמעותית. לאחר ששמנו את חפצנו בהוסטל והתמקמנו, יצאנו לארוחת ערב קבוצתית באיזאקאיה. באיזאקאיה נהוג להזמין אוכל ושתייה לכל השולחן ולחלוק. טעמנו מאכלים רבים ושונים מהמטבח היפני שחלק מאתנו טעמו לפעם הראשונה והתלהבו מאוד. אחרי סיום הארוחה, התפזרנו כדי לנוח לקראת יום המחר העמוס במיוחד.


We started our day at the peace park in Nagasaki that symbolizes world peace. After watching a touching ceremony by elementary school students and being in awe by the respect and order in which they acted on site we moved to the Atomic Bomb Museum. The Museum had many artifacts and was designed to show the life in Nagasaki before, during and after the bombing. After the emotional visit we made our way to the lively Kagoshima and had an amazing time at an Izakaya restaurant.
Blog writers: Alina Berin & Fairouz Nashef | Photographer: Alina Imas