התעוררנו לבוקר קריר ובהיר באאומורי. ארוחת הבוקר במלון שילבה סגנון מערבי עם מנות יפניות, שינוי מרענן אחרי רצף של ארוחות יפניות מסורתיות.

בעקבות המלצתה של שר לינגורד – אחת המשתתפות בסמינר, שביקרה באזור אאומורי בשנה שעברה – שינינו מעט את המסלול וביקרנו במקום בשם Sannai-Maruyama, אתר ארכאולוגי עם ממצאים מתקופת ג‘ומון. תקופת ג‘ומון (Joumon) היא התקופה הארוכה והעתיקה ביותר של יפן, ומעריכים שהתחילה בשנת 11000 לפני הספירה ונמשכה עד שנת 300 לפני הספירה. האתר מציג את הממצאים של התקופה בניסיון לשחזר את אורך החיים של אנשיה. הכמות המעטה של ממצאים ארכאולוגים, והיעדר מערכת כתב, מהווים אתגר גדול במחקר של תקופת ג‘ומון: ד“ר אורבך סיפר על חוקר שזייף ממצאים ע“י כך ששתל חפצים באתרים שבהם עבד; עם תפיסתו היה צורך לבחון מחדש את ספרי ההיסטוריה שהתבססו על ממצאיו

בכניסה לאתר ראה אותנו אחד המדריכים המתנדבים במקום והציע לתת לנו סיור בשפה האנגלית. נענינו בחיוב להצעתו הנדיבה והוא ליווה אותנו עד למוזיאון. המדריך התחיל ברקע על התקופה, וסיפר שאורך החיים בג‘ומון היה זה של לקטים–ציידים, הנלחמים ללא הפסקה בכוחות הטבע. שמה של התקופה (שמשמעו “סימן/עיצוב חבל“) בא מסגנון עיצוב הכדים, אשר אופיין בלחיצה של חבל לחמר הרטוב. המדריך הפנה את תשומת לבנו לפסלוני חמר בצורות וגדלים שונים שהתגלו באתר, והסביר ששמם דוגו (Doguu) והם הונחו ליד קברים, כנראה במטרה לעזור לנשמת המת להגיע לעולם הבא. המשכנו החוצה לכביש בו נמצאו מספר קברים, והמדריך ציין שמספר הקברים קטן יחסית להערכה של כמות התושבים בעיירה, דבר היכול להצביע על מעמדות – לא כל התושבים נקברו אחרי מותם. המדריך סיפר שהאתר התגלה כשרצו להקים במקום אצטדיון, וכשהחלו לחפור לקראת בניית התשתית והתגלו שרידים מתקופת ג‘ומון, פרויקט האצטדיון בוטל והמקום הפך לאתר ארכאולוגי. זוהי פיסת טריוויה משעשעת, שמעידה על הרצון של העם היפני לגלות כמה שיותר על תקופה מסתורית זו

בניגוד למה שאולי ציפינו – לראות חפירה ארכאולוגית עם אזורים מסומנים היטב – בכניסה לאתר נגלו לעינינו מרחבי דשא מסודרים ויפים, צמחייה ודרך עפר מתפתלת. המדריך הנחמד עצר כל כמה מטרים ליד שלטים והסביר מה חושבים שהיה בעבר במקום, אולם קשה לדמיין תרבות כל כך רחוקה אשר כיום לא נשאר ממנה כמעט דבר.

בסוף השביל הגענו לשחזור של עיירה, בה מעריכים שהיו כמאה בתים עם חמישה אנשים בכל אחד. ליד העיירה נמצאו קברים נוספים, אך למרבה הצער בגלל חומצות באדמה הגופות לא השתמרו. במקום זה נמצאו תכשיטים מג‘ייד ומענבר, וכלים נוספים המעידים על מקום קבורה, וכן בנהר הקרוב השתמרו עצמות וכלים. על יד הנהר היו בתים מורמים המוגנים משיטפונות, והסברה היא שהיו מעין מקדשים והכילו כלי פולחן. לאחר מכן ביקרנו בבניין גדול במיוחד (32 על 10 מטר) שכנראה היווה נקודת מפגש של כלל תושבי העיירה, שם התלבשנו בבגדי ג‘ומון מסורתיים ושחזרנו סצנות מחיי היומיום של התקופה

משם המשכנו למוזיאון, בו ראינו מקרוב את הממצאים השונים (עצמות, כלים, תכשיטים ועוד) ואפילו הצלחנו להדליק אש בשיטת ג’ומון. לפני שעזבנו את האתר, ד”ר אורבך העלה נקודה חשובה בקשר לעובדות המוצגות בו: היות והממצאים הארכאולוגיים הם הראיות היחידות שגילו עד כה, אורך החיים של התקופה כפי שהוא מוצג באתר, מתבסס על השערות ואנלוגיות בלבד, ולכן יש לקחת אותו בעירבון מוגבל. לדוגמה, ליד בנייני הפולחן נמצא בסיס של בניין גבוה, כנראה סוג של מגדל. מעריכים שזהו מגדל שמירה, או לחלופין מקום פולחן, אבל אין ממצאים שיחזקו אף אחת מטענות אלו

מהאתר של ג‘ומון המשכנו לאזור האגם טוואדה הנמצא בדרום המחוז. בדרך ראינו נופים מדהימים של יער, נחלים ומפלים (וכמובן האגם עצמו), שהפכו את הנסיעה למהנה הרבה יותר.  בזמן הנסיעה ציין פרופסור אוטמזגין שבדיבורו על אנשי ג‘ומון השתמש המדריך במילים “האבות הקדומים שלנו“: זה מראה על זיקה של העם היפני לאנשי תקופה זו, למרות העובדה ששורשיו של העם היפני הנוכחי לא ידועים עד היום. קיימות סברות רבות, ביניהן תיאוריה מעניינת אחת מקשרת את העם היפני ליהודים, או יותר נכון לעשרת השבטים האבודים של ישראל. לתיאוריה זו אמנם חסר ביסוס אמין, אך היא מאוד פופולרית עקב הכבוד שהעם היפני רוחש ליהודים

על אף קצת גשם וערפל, הנהגת המקסימה שלנו, צ‘יטוסה–סן, הסיעה אותנו בדרכים עקלקלות ליעד הבא. ראינו שהיערות סביבנו מלאי עצים מזנים שונים, כיוון שמסתבר שביפן בכל פעם שכורתים עץ מיד שותלים אחר במקומו. בדרך יכולנו להתרשם גם מאורח החיים הכפרי ביפן כאשר עברנו בינות לכפרים קטנים. ליד רוב הבתים גינות ושדות אורז קטנים. בניגוד לארצות אחרות במזרח אסיה האורז ביפן נשתל רק אחת לשנה. לאחר השתילה החלקאי או החלקאית צריכים להסתמך על החושים שלהם כדי לקבוע מתי יש להציף את השדה. מוקדם מידי או מאוחר מידי והיבול ייהרס. אנחנו ראינו את השדות המוריקים ממש לקראת הקציר הקרב, לאחריו ייבשו את האלומות, תהליך המאפשר להוציא מהן את האורז עצמו.

לארוחת הצהריים עצרנו באחת מתחנות השירות הרבות בדרך במסעדת סובה. הזמנו כל אחת את הסובה שלה, עם ביצה, עם שרימפס או עם ירקות ושורשים מקומיים. כמובן היו גם אלה מאיתנו שהחליטו להתכבד במטעמי הקונביני (מעין שילוב בין קיוסק לסופר מרקט קטן)

המשכנו עוד בדרך ההררית והמתפתלת, וכעבור זמן לא רב הגענו ללא אחר מאשר קברו של ישוע הנוצרי בעיירה קטנה בשם שינגו (shingou). בניגוד למה שאולי חשבתם עד עכשיו, ישו לא היה זה שנצלב בירושלים על ידי הנוצרים, לפי המסורת המקומית בכפר היו לו דווקא חיים אחרים לגמרי. לאחר שהגיע לארץ ישראל בגיל 21 ולא התקבל על ידי היהודים המקומיים, בגיל 33 ישו היגר דווקא ליפן ובילה את חייו כחקלאי, גידל אורז כאחד המקומיים, הפך לאב לשלוש בנות ונפטר בגיל 106 על גבעה ליד הכפר. הרומאים צלבו בטעות לא את ישו עצמו, אלא את אחיו איסוקירי. שני האחים קבורים בני קברים סמוכים על גבעה מוריקה ליד הכפר. הסיפור המופלא כולו התגלה רק בשנת 1933, כאשר נמצאו מסמכים וממצאים נוספים אשר גילו את הדבר, ומאז הפך המקום לאתר תיירותי אשר מהווה מוקד משיכה לתיירים אחדים מידי יום. אנחנו פגשנו באישה אשר הגיעה למקום במקרה, כמו גם בשתי נשים אשר הגיעו במיוחד למקום כדי להתפלל על קברו של ישו.

במיוחד הופתענו לראות כתובת בעברית לצד הקברים, אשר מספרת על הסכם ידידות שנחתם בין עיריית ירושלים לבין הכפר שינגו. מסתבר שמדובר בעדות לביקורו של השגריר הישראלי ביפן, אלי כהן, בשנת 2004. במוזיאון שבמקום ראינו בסרט שילוב של מסורות וריקודים מקומיים ביחד עם סיפור חייו של ישו במקום למעין פולקלור מקומי מיוחד. נוכח הסיפור המיוחד קשה היה שלא להתפעל מהיצירתיות המקומית ומהיכולת לשלב בין סיפורים שונים, מקומיים כמו גם אלה הבאים מבחוץ. בין אם מדובר ביוזמה תיירותית עסקית ובין אם באמונה ממשית, מדובר במיני סיפור הצלחה המביא תיירים ממקומות רחוקים לכפר קטן בהרים.

בסיום הביקור התעכבנו ליד מספר קברים בסגנון בודהיסטי ולמדנו על כך שלאחר הקבורה רוכשת המשפחה שם בודהיסטי חדש לבן המשפחה המת, על מנת שלא להפריע לו בחיים שלאחר המוות באזכור שמו. אחת לשבע שנים המשפחה מגיעה לעשות טקס ולשרוף את שלט העץ עליו כתוב השם החדש. זאת במשך 49 שנים. במידה והמת נפטר בנסיבות קשות ישנו גם חשש שיהפוך לרוח זועמת (onryo) אשר תמשיך לרדוף את החיים. בנימה מעט מפחידה זו המשכנו בדרך ההרים המתפתלת והחשוכה, כשהגשם מצליף בחלונות האוטובוס. לבסוף, לאחר שעות מספר, ועוד כמה עצירות התרעננו בקונביני, סיימנו את יומנו במלון בעיר אקיטה

We started our day in the town of Aomori and from there traveled to Sannai-Maruyama, where there is one of the few archeological sites dedicated to the period of Joumon (11000-300 BC). After seeing a recreation of the village life, dancing in the traditional outfits and looking at various artifacts such as arrowheads, urns and jewelry, we crossed to the prefecture of Akita. A winding mountain road took us to the village of Shingou, were a curious local tradition holds that none other than Christ himself lived and was buried near the village, alongside his brother Isukiri. After learning about the intriguing story, we continued on our way to the city of Akita.

https://www.youtube.com/watch?v=zShtTdYK1Hw&feature=youtu.be