הדס: התעוררנו בארבע בבוקר, קיפלנו פוטונים וטפפנו אל חדר המדיטציה. במשך שעה תרגלנו “זא-זן” (ראו פוסט קודם). נעלנו נעלי בית, נכנסנו לחדר המדיטציה, כופפנו את כרית המדיטציה -זאבו- חלצנו נעלינו מעל רגלינו, התיישבנו עם הפנים כלפי המרכז, סיכלנו רגליים והסתובבנו כלפי הקיר. לצללי התוף (למעשה 108 פעימות, כמספר הפעמים שבודהה התעורר), בשקט מופתי בהינו כמטר מאיתנו כלפי קצה הטאטמי, כל אחד בראשו שלו, כאשר אחד הנזירים הבכירים מסתובב מאחורנו עם מקל בידו. לפתע, ישנו רעש של הצלפה, הנזיר הצליף על כתפו הימנית של כל אחד מהמתרגלים. הפלא ופלא, המכה לא כאבה אלא להיפך, שיחררה את הגב והכתפיים, והמשכנו לעוד חצי שעה מדיטציה.
כאשר נדמה היה שאי אפשר לשאת עוד בכאב, סיימנו לקול תופים ופעמונים. מתחנו רגליים והלכנו לחדר התפילה. צפינו בנזירים מתפללים, ואף הצטרפנו לשירת התפילה. הטקס היה קצר ומעניין, והשאיר טעם לעוד. יצאנו מהחדר לשטוף ידיים וחזרנו אל ארוחת הבוקר.

ארוחת הבוקר התקיימה בטקסיות כמו בארוחת הערב ביום  הקודם. ארוחת הבוקר כללה דייסת אורז עם אדממה, חתיכת אבטיח (מחוז ניגאטה מפורסם באבטיחים, אגסים ואפרסקים טעימים ביותר), חמוצים (כמובן ששמרנו בצלחת חתיכת מלפפון כבוש לצורך ניקוי הכלים בסוף הארוחה, כפי שלימדו אותנו) ואומבושי (שזיף כבוש), ירקות מאודים, וסלט קטן. הנחנו את מקלות האכילה כאשר ראש המנזר סיים לאכול ובצענו את טקס סיום הארוחה. בקול גדול ברכנו את המבשלים – גוצ’יסוסאמה דשיטה – ויצאנו לחדר הלימוד.
הנזיר הבכיר לימד אותנו עשרה עקרונות בבודהיזם שחלקם מוכרים לנו מהיהדות, לדוגמא: “ואהבת לרעך כמוך”. מעבר לכך יש חשיבות לריעות, שמירה על לב וראש פתוח, שיוויון בין המינים, לא לקבל דברים כמובן מאליו וכו’. לאחר חילופי מתנות התחלנו לנקות את המקדש בשיטת דוג’ו (קרדיט לסבינה על התמונות), ידיים על הסמרטוט, “רגליים דוחפות, ורצים קדימה. כמובן שבתחרות עם ניסים, ניצחתי בגדול.

“לאחר שהזענו (שוב) מספיק, נפרדנו לשלום מהמנזר ושמנו פעמנו אל הפעילות הראשונה שארגנו לנו – סדנת ה”סנביי.

מיכאל: ה”סנביי” הנו חטיף יפני אפוי, העשוי מאורז. המארחים שלנו הובילו אותנו לאחת משלושת החנויות באזור המתמחות בהכנתו. ישנם רק שלוש בכיוון שקשה להכין הרבה בתהליך לא-תעשייתי. נאמר לנו שאדם אחד יכול להכין מקסימום 1500 חטיפים שכאלו ביום בטמפרטורה של 700 מעלות. בסדנה עצמה נעמדנו מול רשת שמתחתיה היו גחלים רותחים, וניתנה לנו חתיכה קטנה של קמח אורז, אותה היינו צריכים להפוך על הרשת כל כמה שניות. בסופו של דבר הקמח הלבן הפך לזהוב, ולאחר שטבלנו אותו בסויה, אכלנו את פרי עמלנו וזיעתינו(למרות שאצלנו הטמפרטורה שם הייתה “רק” 300 מעלות!).

אחרי שבמשך יממה שלמה כל שאכלנו היה במקדש – מה שהיה קשה לחלקנו (ואף ליפנים שהתלוו אלינו, לפי בדיקה שערכה סבינה) – נסענו באוטובוס לבופה בחסות אוסודה-סנסיי. החוויה הייתה מיוחדת מאוד בעיניי, מכיוון שבארץ מעולם לא נתקלתי בבופה שהוא מחוץ לאירוע. בשעות הערב, נסענו פעם נוספת לבופה, שהיה עשיר אף יותר, ובעקבות כך כולנו יצאנו מלאים עד אפס מקום במזון טעים ובקינוחים.

לאחר מכן, נסענו לבקר בחברת התקשורת והטלוויזיה “אן-אס-טי”, תחנת הטלוויזיה המקומית של ניגאטה, אשר נמצאת על גדת נהר (והנוף מחדר הישיבות עוצר נשימה). הצלמים, אשר ליוו אותנו עוד מאתמול, שייכים לאותה התחנה. במהלך הסיור ראינו מספר סטים, כמו סט של תוכנית ילדים ואולפן החדשות (הופענו בטלוויזיה המקומית כשאנחנו נמצאים באולפן החדשות) ולמדנו על האופן שבו הם משדרים. יתרה מכך, ראינו שוב מקרוב כיצד בנויה חברה יפנית – בה כל העובדים יושבים יחדיו באותו משרד גדול, מסביב למספר שולחנות, ביחד עם הבוס. פרט מפתיע נוסף שהיה, ונראה שקיים רק ביפן, היה “עמדת רעידות אדמה”, אשר בה יש מצלמה לשידור חירום באם יש רעידת אדמה.

אז נסענו לאקווריום של ניאיגטה וראינו מופע דולפינים. אני לא חושב שיצא למישהו מאיתנו לראות מופע כזה לפני כן, ולכן זה היה מאוד מרגש ומצחיק. לצערנו, אף אחד מאיתנו לא נבחר לקחת חלק וללחוץ יד של דולפין (המאמנות חיפשו מתנדבים, אך הן היו כנראה מוטות). האקווריום, שנמצא ממש סמוך לים, עורר אצל ניסים סיפורים אודות החטופים היפנים (על-ידי צפון-קוריאה), ולכן הזדמן לנו להקשיב למאורע המרתק, בו חזרו חמישה חטופים בשנת 2001 במסגרת ניסיון לשיפור היחסים בין שתי המדינות. באקווריום היו סוגים שונים של דגים ויונקים, ונהנינו מאוד להסתובב בין האקווריומים השונים. חלקנו אף זכינו להגיע בדיוק בזמן להאכלת אריות הים, שלפי דעתי קיבלו את השם הזה בגלל השאגה האדירה שהם עושים!

כשסיימנו את ביקורנו באקווריום, נסענו לפגוש את ראש העיר של ניגאטה, מר שינודה, אשר ממונה על עיר כה שלווה ונפלאה, שלא זוכה להרבה תיירים. בכניסה לבניין העירייה, הופתענו לראות את דגל ישראל מתנוסס לצד דגל יפן. קבלת הפנים הייתה מאוד מרשימה – כל העובדים עמדו לכבודנו ובירכו אותנו, בעוד אנו צעדנו לעבר חדר הישיבות. בחדר הישיבות מספר סטודנטים הציגו את עצמם, ביניהם הדס, שירי, סבינה, איתי שיר ומיכאל. בסוף קיבלנו “אומיאגה” (מתנה קטנה), ויצאנו בהרגשה נפלאה.

לבסוף, לפני שנסענו לאכול בערב בבופה נהדר נוסף בחסות אוסודה-סנסיי, נסענו למקדש שבבעלותו. בשונה מהמקדש בו העברנו את הלילה הקודם, מדובר במקדש שהוא לא לימודי, אלא מקדש שהוא משרת את תושבי העיר. המקדש היה מרהיב ביופיו ובפאר שבו, ואוסודה-סנסיי היה נדיב מאוד וסיפר לנו אודותיו ואודות העיצוב שלו – כך למשל, למדנו שישנם חמישה גילופי עץ של דרקונים במקדש, שגולפו על ידי נגר מטויאמה (אזור שמפורסם בעבודות הנגרות שלו, מכיוון שבו קר מאוד והם היו צריכים למצוא מקור פרנסה שונה מחקלאות). אל נשכח, שזכינו לפגוש את משפחתו הקרובה, ואת אמו מאריכת הימים.

קשה לתאר את גודל החוויה שעברנו היום. גם אם היינו במעט מאוד אתרים מסורתיים ומשונים, זכינו במשהו שאין במקומות אחרים – קבלת פנים שרק יפנים יכולים להעניק. בכל מקום שבו ביקרנו בורכנו במתנות – עטים, מניפות, מטפחות, גלויות וממתקים מקומיים. היינו סלבריטאים ליום אחד, הופענו גם בטלוויזיה (מוזמנים לראות את הסרטון בפייסבוק ברגע שהוא יתפרסם) וגם בעיתוןהמקומי, ואין ספק שלא ניתן לשים על כך ערך. בנוסף לכך, גם היכולת לתקשר עם סביבתנו הביאה לנו סיפוק רב ותרגול רק של יפנית, מה, שסביר להניח שלא נוכל לעשות הרבה בארץ.

לילה טוב לקראת נסיעה ארוכה בשינקאנסן להירושימה!