שיר: בבוקר הלכנו לאוניברסיטת קיוטו, ובה פגשנו את פרופ’ שימיזו הירומו.

פרופ’ שימיזו מתרכז בלימודים איזוריים, וסיפר לנו על המחקר שלו של שבט של אנשים נמוכים (מטר וחצי לגברים ומטר ארבעים לנשים) בפיליפינים הנקראים “אייטים”. אשר בין שנות ה-70 לשנות ה-90 עברו תהפוכת מודרניזציה. בעוד בשנות השבעים היו ציידים-לקטים ולבשו פריטים מינימאליים (הילדים הסתובבו ערומים), בשנות התשעים עבדו במפעלים כגון מפעלי אוניות. כמו כן, בשנות התשעים התפרץ הר הגעש למרגלותיו חיו, והם נאלצו להעתיק את מגוריהם לאיזור אחר. לאחר מכן, הזקנים חזרו לחייהם למרגלות ההר, ולא ממש הכילו את המודרניזציה. למעשה לאחר ההתפרצות הם נאלצו לעזוב את מקומם ולהתרגל לחיים בסביבה זרה ועם אנשים בעלי תרבות וחיים אחרים. הם החלו לעבוד, ילדיהם החלו ללכת לבתי ספר, והם עברו אינטגרציה בחברה. לאחר שהתנסו בלימוד בבית ספר ובעבודה בתעשיה, לא חזרו לחייהם כציידים לקטים. חלקם לימדו טייסים אמריקאים כיצד לשרוד בטבע, כיצד להשיג מזון ומים וכו’.

כמו כן, סיפר לנו פרופ’ שימיזו על המדיניות החדשה של יפן כלפי אסיה, השואפת להפריה אינטר-תרבותית בין יפן למדינות אסיה, ושיתוף פעולה. פרוייקט זה נקרא “פרויקט וא”.

פרופ’ שימיזו טוען כי אמנם מספר הקורבנות וההרס לאחר הצונאמי ב-2011 אינו גבוה כמו לאחר פצצות האטום בהירושימה ונגסאקי, אך הנזק הנפשי גבוה.

כמו כן, דיבר פרופ’ שימיזו על כלכלה ופיתוח בר-קיימא, אשר יתחשבו באיזורים הטרופיים, ויעזרו למעשה לשמור על הסביבה.

מקס: לאחר הביקור באוניברסיטת קיוטו, ופגישה בקפיטריה של האוניברסיטה עם חברו של ניסים, ד”ר ז’אק בנואה, שסיפר לנו על תפקידו כמנ ל מרכז המחקר המדעי הצרפתי, הלכנו לראות את אחד המקומות המפורסמים בעיר – פושימי אינארי.

“פושימי אינארי טאישה” הוא אוסף מקדשים, שהוקדשו על-ידי משפחת האטה במאה השמינית לקאמי (=אל) “אינארי”, שבעבר היה קשור לשועלים, לחקלאות, ולפריון, אך עם הזמן נקשר להצלחה עסקית. לכן, יותר ויותר סוחרים וחברות החלו לתרום למקדש,  וכל אחד ממאות שערי הטוריי הנמצאים בדרך הארוכה למקדש נתרמו על-ידי סוחר אחר, שבתמורה שמו נחקק על אותו שער.

מסופר כי השער הראשון נבנה עוד בשנת 711, בעוד שהמקדש עצמו הושלם רק בשנת 1499. בשנת 965 הקיסר מוראקאמי נתן את חסותו למקדש, וקבע את מעמדו החשוב בשינטו. כיום, המקדש משמש כבסיס לכארבעים אלף מקדשי אינארי ברחבי יפן.

בשעות הערב המוקדמות הלכנו למקדש בודהיסטי מרכזי, הנקרא “סאנג’וסאנגנדו”. פירוש השם הוא “33 המרווחים”, הנוצרים על-ידי עמודי עץ גבוהים, המחלקים את פנים המקדש ל-33 חלקים. המקדש נבנה בשנת 1164 על-ידי הקיסר היפני שיראקאווה-גו, נשרף ב-1249, ונבנה מחדש ב-1266. לצערנו, לא ניתן היה לצלם במקדש, ולכן אנסה לתאר בקצרה את תוכנו .ולצרף תמונות מגוגל

בתוך המקדש נמצאים פסלי בודהה מוזהבים רבים, העומדים בשורות, ובניית באופן לא סימטרי (כל פסל שונה). בשורה הראשונה נמצאים פסלי עץ מפורטים מאוד של אלים ויצורים מיתולוגיים נוספים, החשובים לבודהיזם במיתולוגיה ההודית. הפסלים אמנם הגיעו ליפן בהתגלמותם הסינית, אך ליפנים זה לא ממש הפריע.

הפסלים נבנו על-ידי גדול הפסלים היפניים – “טאנקיי”, אך בפועל תלמידיו כנראה עזרו לו. לכל פסל 20 זוגות של זרועות, ומספר שכל זוג זרועות מסוגל להציל 25 עולמות – כלומר סה”כ 1000 עולמות, כמספר הפסלים.

כפעילות האחרונה במקדש, הלכנו לארוחת איזאקאיה בקרבת מקדש “יאסאקה”. ליוו אותנו בוגרת החוג מיכל סנפיי, פרופ’ עופר פלדמן (שגם מימן את האירוע), וארבעה מתלמידיו היפניים. אכלנו בסגנון “סוקייאקי” – בישול עצמי על מחבת שנמצאת באמצע השולחן; אמרנו דברי פרידה ותודה לניסים סנסיי ומהדס, שהשקיעו רבות מזמנם החופשי למען הצלחת הסמינר.

אך אין ספק שהאטרקציה המרכזית הייתה הגייקו-סאן (גיישה), שמיכל הזמינה. יש לציין שאפילו יפנים רבים לא ראו מעולם מופע גייקו פרטי, כתוצאה מהעלות הגבוהה. היא רקדה למעננו שני ריקודים מסורתיים, ולאחר-מכן היה זמן לשאלות ותשובות. מסתבר שגייקות רבות מתחתנות עם העבודה, ואין להן ממש זמן למערכות יחסים. גם את זמנן החופשי הן מעדיפות להעביר בהשלמת שעות שינה, בגלל העבודה הדורשנית.

בסופו של דבר לקחנו מוניות בחזרה למלון, וכל אחד ואחת פנו לדרכו. זה היה סוף מיוחד לסמינר באמת מיוחד במינו. אני מאמין שאני מדבר בשם כולם כשאני אומר שלמדנו וחווינו המון, ואנו אסירי תודה למארגנים על ההזדמנות הנפלאה הזו.

בונוס – על-פי ניסים, כל דבר יכול להפוך ללגיטימי אם התירוץ הוא “מחקר אקדמי”. גם זה:

תודה רבה לכל העוקבים שלנו בבלוג ובפייסבוק, נשתדל להעלות את שאר החומרים שצילמנו בהקדם!