שיר: היום יצאנו מוקדם בבוקר לבקר באוניברסיטת “קאנסאי גאידאי”, אוניברסיטה פרטית באיזור אוסאקה. הסטודנטים עמם נפגשנו קיבלו אותנו בפנים חייכניות, והחלפנו עמם מתנות.
עשינו הצגה עצמית בתורות, ולאחר-מכן במסגרת המפגש התחלקנו לקבוצות של שש, בהן שלושה סטודנטים מקאנסאי גאידאי, ושלושה מהעברית. בקבוצות העלנו שאלות שעניינו אותנו אחד בפני השני. הסטודנטים היפנים הגיעו מרקע מגוון של התמחויות, אך השאלות הבולטות שהם שאלו היו קשורות לשירות החובה בישראל, ולמצב האזורי.

לאחר-מכן, לקחו אותנו התלמידים לסיור באוניברסיטה, בה יש סטודיו מנגה, סטודיו קדרות, ואפילו אפשרות לקחת קורסים בשירותיות, בהם ניתן ללמוד כיצד להיות דייל טיסה או עובד במלון, עם כיתות המדמות מטוס או דלפק קבלה. גאידאי מפורסמת בקורסים אלה.
לבסוף אכלנו ארוחת צהריים יחד, ונפרדנו להמשך דרכנו לנארה.

מיכאל: בימים האחרונים מספרנו הלך והצטמצם, וגם היום נפרדנו בדמעות מאירה ליאן, אשר חוזרת לפני כולנו ארצה. דורית ורותם עזבו אותנו לכמה שעות גם כן, כל אחת לעיסוקיה החשובים, ועל-כן ה”ג’רוזלם 12″ פחת ל”ג’רוזלם 6″.

מתוך געגועים עזים לצבאים נסענו לנארה לפגוש את בני דודיהם של הצבאים ממיאג’ימה. נארה (העיר, בשונה מנארה רבתי) הינה עיר קטנה ושקטה אשר פרנסתה העיקרית היא תיירות, כאשר האתר המפורסם הוא הטודאי-ג’י. לכן, פיסלנו את דרכנו דרך ניחוחות ערבים של גללי צבאים, כל הדרך עד לאותו המקדש.

הטודאי-ג’י הינו מקדש בודהיסטי אשר הוקם במאה ה-8 והוא היווה במשך שנים רבות המטה הבודהיסטי הראשי.  כאשר אנו צעדנו לתוכו, עברנו דרך שני שערי עץ ענקיים (הגדולים ביותר ביפן כולה) והגענו להיכל הגדול. קשה לתאר במילים או לתפוס בתמונות כמה עצום המבנה, אבל תאלצו להאמין, במיוחד מאחר ומדובר במבנה העץ הגדול ביותר בעולם כולו (לפחות מבחינת מבנים שאינם מודרניים). לצערנו, המבנה המקורי נהרס כמה פעמים ברעידת אדמה ובשתי שריפות. המבנה הקיים כיום, שקיים מאז תחילת המאה ה-18 (נבנה מחדש לאחר שריפה על-ידי תרומות), הוא קטן מהמבנה המקורי.

עם כניסתנו אל תוך ההיכל, יכולנו להבין מדוע הוא בגודל כזה; בפנים ניצב פסל בודהא (דאיבוטסו) עצום מימדים (כ-15 מטרים לגובה), שזהו פסל הבודהא הגדול ביותר שעשוי מברונזה. משני צדדיו ניצבים שני שומרים, אשר דורכים על שדים ומפלצות – וגם הם גדולים במימדם. עוד במתחם ראינו את ידו של הבודהא שנפלה בעקבות אחד האסונות שצוינו (רעידת אדמה \ שריפה), וכן היה שם חור בתוך עמוד שקוטרו הוא כקוטר נחיר הדאיבוטסו (והאמונה היא שמי שיצליח לעבור דרך “חור הנחיר” הזה יזכה לבריאות).

לאחר מכן, צעדנושוב בשביל הניחוחות הטובים של גללי הצבאים והגענו לקסוגהטאישה. “טאישה” זה קבוצת מקדשים. “קסוגה” זהו שם ההר שהמקום נמצא למרגלותיו. מדובר בעצם במספר מקדשים שינטואיסטים שנמצאים באזור קרוב זה לזה למרגלות אותו ההר. גם במקדשים אלו ראינו את כלל הסממנים שיש במקדשים שינטואיסטים אחרים; החל משער הטורייופסלי השישי בכניסה, ממשיך בשביל הפנסים (עשויים מארד ומאבנים) ונגמר במקדש עצמו. המקדש נבנה בשנת 768, ולפי האמונה אלת השמש בנתה את המקדש לכבוד בנה (מאל המלחמה). כמו טודאי-ג’י, גם מקדש זה היה המטה הראשי, רק הפעם של השינטואיזם.

הביקור בקסוגהטאישה היה יחסית קצר (לעומת הדרך חזרה ממנו), ולאחריו נפרדנו לשלום מהצבאים ומנארה ונסענו לאוסאקה, שם התאחדנו עם רותם ודורית והלכנו לקראוקה. מהיום הראשון של הטיול ידענו שאנחנו חייבים ללכת לקראוקה יפני אותנטי, ומי שמח יותר מאיתנו כאשר גילינו שזה מתאפשר. אימצנו את קולנו והתפרענו על שתייה קלה ללא תחתית. כמה חבל ששאר החברים שהסתובבו עמנו לא יכלו להיות איתנו שם.

מחר היום האחרון של הסמינר. הצפי הוא לגשם, אבל נקווה שהוא לא יהרוס לנו את הרגע!