רותם: לאחר אירועי הבוקר אותם אכנה בשם “הכביסה שלא התייבשה נו מונוגאטרי” הצטרפתי אל הקבוצה באיחור קל…של מספר שעות. בכניסה לקינקאקו-ג’י (להבדיל מגינקאקו-ג’י), הוא מקדש הזהב המפורסם, פגשתי את שיר דוד, בוגרת החוג שקיבלה את מלגת “בית שלום”, וכעת מסיימת את שנת לימודיה ביפן. המפגש המרגש כלל בעיקר קיטורים על הכביסה הסוררת. כולנו יחד נכנסנו אל האתר, שבעיני הינו המבנה היפה ביותר בכל יפן. ואכן, שמש הקיץ היטיבה עם המראה, וקירותיו מצופים הזהב של המקדש זהרו. חשובה ומרשימה לא פחות היא ההיסטוריה של המבנה והמתחם. בשנת 1397 המתחם נרכש על ידי השוגון השלישי לבית אשיקאגה, יושימיצו והמבנה אמור היה לשמש כבית הפרישה שלו. אולם, הלה נפטר לפני סיום ביינתו, והמבנה הפך למקדש זן בודהיסטי (מזרם הרינזאי). המקדש עמד על תילו עד לשנת 1950, אז נזיר מתלמד, שמאוחר יותר התברר כי סבל ממחלת נפש, העלה את המבנה בלהבות (אירוע שהיווה את ההשראה לספרו של יוקיאו מישימה “מקדש הזהב”). המקדש שראינו היום אם כן, הוא המבנה שנבנה מחדש בשנות ה-50 של המאה הקודמת, ולפי תצלומים ועדויות מדובר במבנה מפואר בהרבה מקודמו.
מאור: בדרכינו למקדש ריואן-ג’י, אכלנו צהריים בסושיה עם מנות מסתובבות, קונספט מגניב למדי ששווה התנסות לפחות פעם אחת. בכניסתנו למתחם המקדש הבחנו בחבצלות המים (או בשם אחר – נופר) הפרוסות שם לראווה וגם כמה ברווזים (או אווזים). הניסיון לשמור על מראה טבעי ניכר והמנורות בדרך הובילו אותנו במקום.
מקדש הזן – ריואן ג’י שייך ל”מיושין-ג’י” (=בית הספר) של ענף הרינזאי בזן בודהיזם. הוא משמש דוגמה בולטת ל”קארה סאנסוי” – נוף יבש. הגן עצמו הוא גן סלעים, עם 15 סלעים גדולים וחלוקי נחל נבחרים, המסודרים בצורה שמקרינה מדיטציה (כאשר נאמר שלא היתן לראות את כל 15 הסלעים יחדיו משום נקודה במרפסת). המקדש היה שייך למשפחת פוג’יווארה במאה ה- 11. ב–1450 הוסוקאווה קצומוטו רכש את אדמת המקדש, ובנה שם מקדש זן. המקדש נהרס ב”מלחמת אונין”, ונבנה מחדש על ידי בנו של קצומוטו. במקום קבורים 7 קיסרים והאתר נחשב לאחד מהאתרים ההיסטוריים של קיוטו העתיקה ואתר מורשת של אונסקו.
הפרשנויות לגבי המשמעות של הגן חלוקות. כגן השייך לגני התבוננות (לעומת התנסות), ניתן לצפות בסידורו המיוחד ולהגיע לתובנות אישיות. כשלמדתי על הגן במסגרת קורס באוניברסיטה, היה לי קשה לראות מה כה מיוחד בו מתמונות, אך כאשר הייתי שם בעצמי ולקחתי רגע להתבונן בו זה היה פשוט שואב, יחד עם כל האווירה מסביב. הזכרנו באחד הסיורים שהאבנים הקטנות מדמות ים ואכן ראיתי במראה המוצג לפניי אוקיינוס המכיל איים בצורת סלעים, מזכיר אולי קצת את יפן עצמה.
לאחר נכן נסענו ברכבת לבקר ב”בית שלום”, קהילה מיוחדת ביפן של נוצרים בעלי זיקה לישראל, לה היסטוריה ארוכה עם האוניברסיטה העברית. באוניברסיטה העברית מוענקת מלגת בית שלום ללימודי מחקר באוניברסיטת דושישה ביפן. במפגשנו הנוכחי ליוונו את שיר דוד, המלגאית המסיימת את לימודיה, ואת שיר שפירא, המלגאית הנכנסת של בית שלום (מה שידוע כעת במחוזותינו כשושלת שיר). גם מי ששמע על בית שלום, אך זו הפעם הראשונה שלו שם, לא יכל שלא להתפעל מקיומם של יפנים דוברי עברית שוטפת, המחוברים להווי הישראלי בקשר שאינו מובן מאליו. 
קבלת הפנים החמימה, והטקס המרשים בכנסייה השאירו אותנו המומים. למדנו על האב המייסד של הקהילה (אוצוקי), שמענו שירים עבריים המבוצעים על ידי מקהלה מיומנת, וניתנה לנו ההזדמנות לשוחח עם צעירים יפניים שבאו במיוחד לכבוד המאורע, באירוע “מינגלינג” נחמד ביותר. בנוסף, ניצלנו את ההזדמנות כדי לכבד את זכרו של צ’וגיטה קיוג’י-סנסיי, שלימד שנים רבות יפנית באוניברסיטה העברית, ופיתח קשר מיוחד עם החוג וישראל הרבה מעבר לתפקידו. נפרדנו מבית שלום והחלפנו כמה מילים עם עופר פלדמן המלמד בדושישה, ויש לו עוד קשר לפעילות בהמשך הסמינר.
את שארית היום קינחנו בגיחה לארשימה, הנהר הגדול של קיוטו, לבקר בפסטיבל אורות ולהדליק קצת זיקוקים קטנים שקיבלנו בפסטיבל האובון במטסושימה. המראות היו יפים, וכנראה גם המוני היתושים אהבו אותם. בסופו של דבר הגיע הזמן לחזור. מחר זהו יום חדש, וכבר מרגישים את הסוף.
לילה טוב מאזור קאנסאי, בו אנו נמצאים גם מחר ומחרתיים!
