סבינה: לאחר שינה בחדר יפני מסורתי, ביקור בוקר בסנטו המפנק (מרחצאות ציבוריות במלון), וארוחת בוקר יפנית לא פחות מפנקת, יצאנו ליום לימודי ברובע הסמוראים בעיר האגי, מחוז יאמאגוצ׳י.

מזג האוויר בבוקר היה קצת גשום ומעורפל, אך הדבר לא הפריע לנו להתפעם מהנופים המרהיבים של האזור: הרים גבוהים, שדות אורז ירוקים בוהקים, וכפרים עם בתים בעלי גגות רעפים.

פעילותנו הראשונה הייתה במוזיאון שמוקדש להיסטוריה של העיר, אשר נפתח בשנת 2004.  בחדר הישיבות חיכה לנו נומורה-סאן, ראש העיר של האגי, אשר פתח בדברי ברכה ארוכים והמשיך בהרצאה (ביפנית פחות מובנת על רובנו) על עברה החשוב של העיר. הוא הסביר על תפקידו של המחוז צ׳ושו בתקופת מהפכת מייג׳י, על האנשים של האגי שנכנסו לדפי ההיסטוריה של יפן ואתרי מורשת של העיר אשר מביאים כבוד להאגי מאז הכרתה כאתר של מורשת עולמית לפני כמה חודשים השנה (2015).

לאחר הרצאתו של ראש העיר ניסים-סנסיי המשיך בהרצאתו על תפקידם המכריע של מחוזות צ׳ושו וסאטסומה ואנשיהם בתקופה שהובילה למהפכת מייג׳י בחצי השני של המאה ה-19.

ניסים התחיל את הרצאתו בהדגשת כוחם של רעיונות: הכל מתחיל מרעיונות, והאנשים ששינו את יפן בתקופת מהפכת מייג׳י, התחילו את פעילותם על סמך הרעיונות אליהם הם נחשפו כשהם למדו באקדמיה בהאגי, כשהם נסעו ללמוד בחו״ל, וכשהם פגשו אנשי מפתח במהפכה ושמעו את רעיונותיהם.

,אם אפשר לסכם את המדיניות של תקופת אדו במילה אחת, נוכל להשתמש ברעיון של ״באקוהאן”. בתקופת אדו יפן הייתה מחולקת לחאנים (מחוזות) שונים בראשם עמדו דאימיו (שליט מקומי הכפוף לשוגון) וכמה מההאנים בלטו כיותר חזקים וחשובים.

בסוף מאה ה-19 יותר ויותר זרים החלו להיכנס ליפן. זה הוביל להרבה זעם מצד הסמוראים, שחששו למעמדם. למרות שמתנגדים מרכזיים יצאו ממחוז צ׳ושו, היו מאבקים פנימיים בתוך המחוז בעניין הפעולה ששליטי המחוז צריכים לנקוט. חלק תמכו ברעיון שצריך לכבד את הבאקופו אך לגרש את הזרים, חלק טענו שאסור להאן לעסוק בשאלות לאומיות, וחלק היו נגד הבאקופו ונגד הזרים. נציג האחרונים היה יושידה שואין – מנהיג אידאולוגי שנולד בהאגי והוביל בסוף המאה ה-19 את התנועה “לכבד את הקיסר ולגרש את הברברים”-  סונו-ג’וי. הוא הנהיג קבוצה של סמוראים מדרג בינוני המכונה – “שישי”, אשר התנגדה הן למדיניות הבאקופו של האחרונים משוגונאט טוקוגאווה, וגם נגד הכנסת הזרים ליפן. למרות זאת, הוא הבין את החשיבות של הלימוד ממערביים את “כח המערב”. הוא הבין את הפער בין יפן ובין העולם המערבי, נסע ללמוד במערב, וחזר ליפן. בעקבות התנגדותו לבאקופו הוא היה במאסר והובא בחזרה להאגי. לפני שהוצא להורג הוא לימד מספר סמוראים שהפכו להיות המובילים של הרסטורציה, אשר בחרו להתנקש באנשים בכירים במשטר הבאקופו.

דמות מרכזית נוספת שניסים סיפר עליה הייתה סאקאמוטו ריומה, אשר לא נולד במחוזות צ׳ושו או סאטסומה, אך תיווך ופייס בין הפעילים המסוכסכים ממחוזות צ׳ושו וסאטסומה אשר היו נגד משטר הבאקופו, והיו צריכים להתלכד. פרט מעלה חיוך שידוע על סאקאמוטו ריומה: הוא לקח את אשתו לירח דבש בסאטסומה, וזה למעשה הירח דבש המתועד הראשון ביפן.

דמות מרכזית נוספת במהפכת מייג׳י היה קאטסו קאישו אשר אמר לסקאמוטו ריומה שלמעשה יש להם את אותה המטרה, לשמר את חוזק של יפן לעומת המערב, אך הם צריכים עוד זמן. ברגע שהם ילמדו את הסוד של המערב הם יוכלו לעמוד מול כוחה של המערב. הוא הפך להיות מוביל הכוחות באדו ב- 1876.

ההתנגדות למערביים ביפן התחזקה, וב-1862 התרחשה “תקרית נאמאמוגי” – סוחר בריטי בשם ריצ’רדסון נרצח על ידי מספר סמוראים קיצוניים. בהמשך קרו עוד מספר תקריות של פגיעה במערבים.

ניסים-סנסיי העלה את השאלה: ביפן היו 270 האן, רק שני האן לקחו את החרב והחליתו להילחם נגד הבאקופו. מדוע שני האנים האלה היו דווקא צ’ושו וסאצומה? למה לא אף אחד אחר מהאנים?

להלן הסיבות המרכזיות:

א. שניהם היו האנים גדולים. לא מבחינת שטח גיאוגרפי, אלא בגלל תשלומי מיסים. הם היו ההאנים עם גידול האורז בין הגבוהים ביפן. מכיוון ששיטת התשלומים היתה על ידי אורז, הם היו עשירים ויכלו לממן צבא גדול.

ב. היה שיעור גבוה של סמוראים מתוך האוכלוסיה. (ביפן באופן כללי דאז היו שלושה מעמדות: חקלאים, סמוראים 7%, צ’ונין – סוחרים). בשוצו אחוז הסמוראים היה 25 אחוזים. בסצומה 10-15 %.

ג. היה להם חשבון לסגור עם טוקוגאווה מאז ההפסד הכואב בקרב סאקיגהרה. היו כאלו שנהגו לישון עם כפות הרגליים כלפי אדו כסימן לבוז. כאשר הדאמיו חזר להאן, הבכיר שקיבל את פניו תמיד שאל האם זה הזמן להרוס את משפחת טוקוגאווה. תשובת הדאמיו הייתה ״עדיין לא הגיע הזמן המתאים״. אך ב- 1867 הם החליטו כי הגיע הזמן לתקיפת משטר הבאקופו.

ד. זה הגורם העיקרי. גם בסצומה וגם בצ׳ושו היה עניין רב בלימודי צבא. אנשים מהאנים שונים הגיעו אל ההאנים האלו כדי ללמוד אסטרטגיות צבאיות. בצ’ושו הם התחילו ניסוי שנחשב כשגעון מוחלט. הם לקחו חקלאים ונתנו להם חרב, לימדו אותם להילחם והתוצאה היתה מפתיעה מאוד. התוצאה היתה שאם לוקחים אותם ונותנים להם חינוך צבאי קפדני הם יכלו להפוך ללוחמים טובים. “קיהייטאי”

היחידות המעורבות הצילחו לנצח את יחידות העילית של משטר הבאקופו.

אחת מההחלטות של ממשלת מייג’י הייתה האם יש לבזר את הצבא או לאחד את הצבא. הוחלט על איחודו, וזו היתה החלטה חשובה וחלוצית ביפן.

החלטה שניה היתה קשה יותר, האם החיילים צריכים להגיע מכל מעמדות החברה או רק עבור סמוראים? בנקודה הזו היה קונפליקט בין שני ההאנים. בצ’ושו תמכו שיהיה ערבוב בין מעמדות בקרב החיילים.

בני האנים האלו המשיכו להשפיע מאוד על ממשלת מייג’י אף אחרי מלחמת העולם השניה. בנוסף הם נכנסו לתפקידי מפתח במנהל הציבורי.

אנשים אלו לא הסכימו על הכל, אבל היתה הסכמה בניהם שיפן צריכה שינוי ומהיר.

לאחר הרצאתו של ניסים וארוחת צהריים שהכינו עבורנו במוזיאון, ביקרנו בחלק המרכזי של המוזיאון ולמדנו על טירת האגי שנבנתה בתחילת המאה ה-17 אך לפי פקודת ממשלת מייג׳י החדשה נהרסה עד יסוד וכרגע אפשר רק לראות את שרידי החומה והבסיס עליו עמדה הטירה.

בסוף הפעילות שלנו במוזיאון החלטנו לקנות טי-שירט של האגי כדי לשמח את ניסים-סנסיי, אשר ביקר בהאגי ב-2007 לפני סיום הדוקטורט, ומאוד שמח והתרגש לחזור איתנו להאגי השנה.

מאור: לאחר הביקור במוזיאון האגי, הגענו לחורבות טירת האגי (הידועה גם כטירת שינזוקי, על-שם ההר בו היא נמצאת). זו הייתה טירתו של מורי טרומוטו, דאימיו שהשתייך לצד המפסיד בקרב סקיגהרה, ולכן ההאן שלו נושל משטחים, והוא עבר מהירושימה להאגי. הטירה נהרסה ב-1874 במהלך רסטורציית מייג’י, ולמעשה נשאר רק הבסיס עליו היא עמדה.

מדוע אם כך להגיע לחורבות טירה שכבר לא קיימת?
כשמדברים על חורבות טירת האגי, מדברים בעצם על מתחם שלם שהוא מין עיר קטנה לצד הטירה שדווקא ממנה השתמר המון. בכניסה אליה הגענו היה נהר יפיפה עם שלל דגים גדולים וצבעוניים שעקבו אחרינו (כנראה רגילים שזורקים להם אוכל), וצבי-ים אפריקאיים שנאמר לנו שיובאו ליפן והשתלטו על שטחי המחיה של הצבים המקומיים. המדריך שבא איתנו מהמוזיאון החל להסביר לנו על הטירה, גובהה ומדוע נהרסה. הטירה נהרסה בפקודה ומטרתה העיקרית הייתה הפגנת נאמנות לשלטון ולטענת המדריך גם בשל עלויות תחזוקה גבוהות. המתחם עצמו היה מאוד פסטורלי עם גנים יפים, מקדשים, בית תה – שניסים הסביר שכל האווירה הזאת נועדה כדי להכין אותך לכניסה לטקס התה בו. התרשמנו גם מעבודת הנגרות והטיח בבתי העץ העתיקים (“הטובים לטייח”). לפני שעזבנו, מדריכנו האדיב הלך ושאל במיוחד גנן שעבד במקום היכן נמצא צמח ה”האגי” (להיות בהאגי בלי לראות את צמח האגי?) ומצאנו אותו (לצערנו לא בתקופת פריחתו). ביציאה הבטנו שוב בדגים המהפנטים שפשוט קראו לי לקפוץ למים, למזלי לא הקשבתי להם, כי גם-ככה אין פה איפה לעשות כביסה.

רותם: החלק האחרון של הסיור היה ברובע הסמוראים של העיר. מעבר ליופיו של הרובע, על בתיו הלבנים בעלי גגות הרעפים השחורים, מדובר באזור בו נולדו וגדלו רבים ממחוללי הרסטורציה של מייג’י. ביקרנו בביתו של סוחר עשיר שביתו הוסב למוזיאון, שם מצאנו אוסף מרתק של חפצים שונים, כמו גם חצר יפה ומרשימה. אך גולת הכותרת, מבחינתי לפחות, הייתה הביקור בביתו של קידו קואין, אחד הדמויות הבולטות בהנהגה של מייג’י ומי שהוביל את סיעת צ’ושו. הסיור ברובע, שבו ניתן למצוא כמעט בכל פינה אתרים חשובים מחייהם של מנהיגי הרסטורציה, הייתה חוויה יוצאת במינה. אומנם נראה כי ימי הזהר של האגי מאחוריה, אבל אין כמו לראות את ההיסטוריה שלמדת בגוש 7 מתעוררת לחיים לנגד עיניך, גם אם לרגע. הסיור הנעים בין הרחובות עבר בעצלתיים, ובין בדיחה, גיחוך ופיהוק גם הסתובבנו בחנויות המוכרות כלי חרס הייחודיים לעיר האגי, ונקראים האגי-יאקי. אך אל תתנו לשם לבלבל אתכם, מדובר בכליים בעלי צבעים עדינים שנעשו ביד אומן.

בונוס יומי: מזהים את הכתוב? זוהי חנות של חבר של ניסים, המוכר בין-היתר אוכל ישראלי!

מחר ממשיכים בהאגי חצי יום, ואז נוסעים בשינקאנסן לקיוטו. לילה טוב שיהיה!