סבינה: היום חצינו חצי מהאי הונשו (אחד מחמשת האיים הגדולים מהם מורכבת יפן) בנסיעות ברכבות מהירות (שינקאנסן) ובריצה מרכבת אחת לאחרת בתחנות הרכבת הגדולות של הערים המרכזיות – טוקיו, אוסאקה, והירושימה. נפרדנו בפרידה מרגשת מאוסודה-סנסיי והמארחים הנדיבים כל-כך שליוו אותנו בניגאטה, נתנו לנו מתנות, והפכו את היומיים שלנו שם לכה נפלאים. לאחר-מכן, בילינו שמונה שעות מעניינות בדרך מניגאטה עד הירושימה, בזכות הרצאות של ניסים-סנסיי, שניצל את הזמן הזה לספר לנו על קליטת הבודהיזם ביפן במאה השישית, ובניית מקדשי ענק מרהיבים לצורך הפצתו; על ההבדלים בין כתות בודהיסטיות מרכזיות וגם על כתות קטנות וחדשות יותר, גם אלו שליפנים אף היום יש רתיעה מסויימת מהזכרתם; ועל יפן ומלחמת העולם השנייה והתקופה שלפניה. במהלך הנסיעה חלק מהסטודנטים הפגינו את הידע שלהם בנושאים הקשורים ליפן המודרנית. שיר הרחיבה בנושא הרכבות ביפן ועל פיתוח מהיר של רכבות יפניות, אשר עברו די מהר לשיטת הרכבת החשמלית, לעומת ישראל שבה הרכבות עדיין נוסעות על נפט.
מקס: בהזדמנות זו, ארחיב קצת על הרקע להפצצת יפן במלחמת העולם השנייה.
ב-18 בספטמבר, 1931, מספר מצומצם של חיילים יפניים וסיניים התעמתו בפרברי מוקדן בדרום חבל מנצ’וריה שבסין – מאורע שמהר מאוד התפתח למלחמה כוללת בין שתי המדינות. לאחר 10 שנים, ב-7 בדצמבר 1941, כוחות יבשה, אוויר וים יפניים תקפו מחוזות אמריקאיים,בריטיים והולנדיים באסיה והאוקיינוס הפאסיפי (השקט). מהלך זה סימן את תחילת המלחמה הכוללת של האימפריה היפנית כנגד צבאות סין, ארה”ב, בריטניה, הולנד ובסופו של דבר גם צרפת ובריה”מ.
כוחות המערב לא התערבו במשבר מנצ’וריה ב-1931, אך המצב ב-1937 היה שונה. המלחמה הממושכת בין סין ויפן משכה יותר ויותר את תשומת לבן של כוחות המערב. לאחר הטבח שביצעו היפנים בנאנקינג בדצמבר 1937 הגיע לאוזני המערב, יפן איבדה כמעט לגמרי את הלגיטימציה הבינ”ל שלה. סין ניסתה לגבש קואליציה בינ”ל לטובתה, בזמן שיפן ניסתה בכל כוחה למנוע את היווצרותה. בדיעבד יפן נכשלה במשימה זו, ניסתה להתפשט בכוח במזרח אסיה וליצור את “מרחב השגשוג המשותף של מזרח-אסיה רבתי”. סיסמא זו הייתה אמורה לפנות לרגשות האנטי-מערביים של תושבי מזרח אסיה באותה תקופה, אך תרמה בפועל את הקונטקסט לגיבוש מדיניות החוץ האמריקאית (סנקציות על יפן) שהובילה להתנגשות בין שתי המעצמות בפרל הרבור, למרות ה”הצלחה” במבצע, זה הביא ולהפסדה, בסופו של דבר, של יפן במלחמת העולם השנייה ב-1945, לאחר הטלת שתי פצצות אטום על הירושימה ונאגאסקאי.
יפן של אחרי התבוסה במלחמת העולם השנייה הייתה מדינה כבושה שאופיינה בעוני רב. רוב הערים המרכזיות נפגעו קשה מההתקפות האוויריות של האמריקאים, וכתשעה מיליון בני אדם הפכו לחסרי בית. למרות זאת, היא ידעה להתאושש מהר, והפכה תוך זמן קצר למדינה משגשת עם כלכלה גדולה.
סמדר: לאחר מספר שעות של נסיעה בשינקאנסן. הגענו להירושימה, ולראשונה נסענו באוטובוס יפני, שלאחריו מולנו עמדה ״כיפת הפצצה״ – מעין שלד של בניין אבן בעל כיפה שבורה למחצה שנשאר עומד לאחר פצצת האטום שהפילו האמריקאים על הירושימה ב-6 באוגוסט 1945.
המוזיאון שנקרא ״מוזיאון השלום״ מייצג נרטיב מסוים ושמו נבחר במודע. היפנים רצו שהזיכרון ההיסטורי לא יהיה של סבל וחורבן אלא מסר עולמי של שלום. סיבה נוספת לבחירה בשם ובנרטיב הזה היא הבעייה התקציבית שבהקמתו. בשנות החמישים, יפן הייתה ממוטטת כלכלית ועל מנת לבנות את המוזיאון הזדקקה לתרומה שהגיעה מארה״ב. באופן טבעי, האופציה להראות צד אחר של ההפצצה ירד מן הפרק.
העברת המסרים במוזיאון נעשתה בעיקר על ידי שימוש בחפצים שונים ששרדו את הפצצה ודרכם ניתן ללמוד על בעליהם של החפצים ומה שעבר עליהם כמו בגדים, משקפיים וכו׳. אחד החפצים המפורסמים היה שעון שנעצר בדיוק בשעה בה הוטלה הפצצה על הירושימה. לפי ההסברים שצורפו, רוב החפצים שייכים לילדים. ניתן לראות בכך נסיון לפנות לרגש וכאב אוניברסאלי של המבקרים במוזיאון.
המוזיאון עסק גם בפגיעות הגופניות ובנזקים שחוללה הפצצה. ניתן לראות דמויות של ילדים לאחר הפצצה וכוויות שונות. חשוב לציין כי מי ששרד הפצצה לא סבל רק מנזק גופני אלא גם מנידוי חברתי. מכיוון שזו הפעם הראשונה שהוטלה פצצת אטום על אוכלוסיה אזרחית, לא היה ניתן לדעת את ההשלכות הרפואיות של הקרינה ורבים נמנעו מלהתחתן עם נפגעי הקרינה (הנקראים היבאקושה) למרות שכיום אנו כבר יודעים כי למעט עוברים שנפגעו מהקרינה עוד ברחם אימם הקרינה אינה מועברת גנטית (זהירות, תמונה קשה).
אמנם עובדתית לאחר ההפצצה השנייה בנגסאקי יפן נכנעה וארה״ב הצדיקה את ההפצצה בשמירה על חייהם של רבים אחרים, אך קשה להימנע מלפקפק במיתוס הפצצה כמצילת חיים. ראשית, רוב ההיסטוריונים טוענים כי הפצצה לא הייתה הסיבה העיקרית לכניעתה של יפן אלא רק אחד השיקולים לכך. שנית, גם בהפצצות ה״רגילות״ של האמריקאים על יפן היו הרוגים רבים כמעט באותה מידה. הסיבה השלישית היא שהיפנים חששו מבריה״מ שפלשה למנצ׳וריה וזה היווה פקטור נוסף לכניעה.
מדוע דווקא הירושימה נבחרה להפצצה?
בבחירת הערים שיפוצצו על ידי האמריקאים היו מספר שיקולים. הוכנה רשימה של ערים, חלקם נפסלו במקרה עקב שיקולי מזג אויר אך הירושימה נבחרה במיוחד עקב קיום התעשיה בעיר, העובדה כי כמעט ולא היו שבויים אמריקאים בעיר ובגלל המבנה הטופוגרפי שלה – הירושימה מוקפת הרים ובהטלת
הפצצה ההדף שיוחזר מן ההרים יגרום להרס גדול במיוחד.
החלק האחרון של המוזיאון עוסק בנשק גרעיני ובמאמציה של יפן ״לנקות״ את העולם ממנו. כחלק מהמידע המוצג מופיעה גם ישראל כמחזיקת נשק גרעיני. כנראה שמצאנו את “המקורות הזרים”. במקום ניתן לחתום על מסמך נגד שימוש בנשק גרעיני כלפי אוכלוסיה אזרחית ולראות תמונות של אישים חשובים מכל העולם שביקרו במוזיאון. מחוץ למוזיאון דולקת ״אש התמיד״ שאמורה להישאר בוערת עד שלאף מדינה לא יהיה נשק גרעיני.
הביקור במוזיאון הותיר אחריו שאלות רבות. למשל, האם ניתן להשוות את האכזריות של היפנים בכיבושיהם לאכזריות שבהטלת הפצצה? האם במידה וליפן הייתה את האפשרות הייתה מפילה בעצמה פצצת אטום על ארה״ב? האם בכל אדם מסתתרת אכזריות שעלולה לפרוץ בנסיבות מסוימות? קשה להישאר אדיש אל מול המוזיאון וכנראה שאלות אלו ישארו איתנו לאורך זמן.
מקס: ובנימה אחרת, בערב יצאנו עם ניסים-סנסיי לגשם שחיכה לנו בחוץ, למרות ניסיון כושל למדי שלו להתפלל לעצירתו במקדש שינטואיסטי, ויצאנו לחפש דוכן אוקנומיאקי מאכל יפני מפורסם, הידוע בעיקר בהירושימה ובאוסאקה. ההבדל הוא בשימוש באטריות (באוסאקה זה לא מקובל). הלכנו במדרחוב הומה, עצרנו בחנות 100 יין, ולבסוף מצאנו בניין “אוקונומימורה” המורכב בתוכו ברובו מדוכני אוקונומיאקי. מצאנו אחד ריק, והתיישבנו שם כולנו (למעט מי שלא רצה) לארוחת ערב יפנית טיפוסית.
לילה טוב, ונתראה מחר במיאג’ימה!
Like this:
Like Loading...
Related
hujapan.com 