אנו מצטערים על אי-פרסום הבלוג אתמול. במנזר לא היה אינטרנט. אנו מקווים שתהנו משני הפוסטים שיתפרסמו במקביל היום.
מאור: סנדאי הייתה מקסימה – עיר גדולה שהספקנו רק לטעום ממנה קמצוץ, אך יעדנו הבא קרא לנו, ולניגאטה יצאנו בשינקאנסן. הדרך, מלאה בנוף עוצר נשימה של הרים, ירוק, ושדות אורז, נפרסה מבעד לחלון. כשהגענו לניגאטה פגשנו את אוקאדה-סאן, עוזרו של מומחה הקוקוג’י (קליגראפיה יפנית) וחבר קרוב של החוג, אוסודה-סנסיי, שקיבל אותנו בברכה. מהר מאוד התברר שארגנו לנו את הכל מראש, הסעות במוניות, ארוחת צהריים בעמידה (כנהוג אצל יפנים ממהרים. סובה – אטריות כוסמת בנוסף לירקות בטמפורה, נורא טעים ואפילו טבעוני!), ולוח זמנים מלא פעילויות מעניינות. אני נפעם כל פעם מחדש מקבלת הפנים ונדיבותם של היפנים אותם אנו פוגשים, זה תמיד מעל ומעבר למה שציפינו.
כשנסעתי במונית הראשונה עם מקס וחן לנקודת המפגש, הסתובבתי קצת בהמתנה לשאר שיגיעו ובלי משים נתקלתי באוסודה-סנסיי עצמו, שזיהה אותי מיד ובירך אותי לשלום.
אכן כבר נפגשנו בעבר, בישראל. מזה שבע שנים שאוסודה-סנסיי, עוזריו, ועוזרותיו, באים לאוניברסיטה העברית בירושלים בכל שנה, על מנת להעביר קורס קוקוג’י – סדנא של שבוע, שבה מגלפים סימניות קנג’י (סימנים יפניים) בלוח עץ וצובעים אותם, כל זאת בהתנדבות מלאה והשקעה רבה מצד הסנסיי ותלמידיו. השתתפתי פעמיים בקוקוג’י וזאת חווייה מדהימה שאסור לפספס. בסדנת הקוקוג’י, אוסודה-סנסיי תמיד הזמין אותנו למקדש שלו בניגאטה, יפן. לא העלתי על דעתי שאכן אוכל לעשות זאת, והתרגשתי מאוד כששמעתי שזה יקרה במסגרת הסמינר שלנו ביפן. בשבילי המפגש הזה הוא סגירת מעגל מושלמת בדיוק כמו המשמעות של זוג הקנג’ים שבחרתי – שלמות:
完成
סבינה: כשהגענו לניאיגאטה לפגוש את אוסודה-סנסיי היקר וחבריו מתחום הקוקוג׳י, הוזמנו לבקר ב״מוזיאון התרבות הצפונית״ ובו בית יפני מסורתי מרשים בן 300 שנים. בבית יש יותר מ-60 חדרים עם מיצגים אומנותיים וקליגרפיה על סוגיה השונים בחדרי הכניסה הראשיים. מסביב לבית גן יפני קלאסי
מרהיב, ובו נמצאת “אבן כוח” אשר העניקה לנו כוחות מיוחדים להמשיך במסע המפרך בשיא ההתלהבות והנחישות.
כשהגענו למוזיאון, איטו-סאן, בעל הבית בן ה-88 קיבל את פנינו באנגלית מצויינת וסיפר לנו את משנתו לגבי הטיולים בעולם. במהלך חייו הוא ביקר במאה מדינות אך אינו מתגאה במספר המדינות שהוא זכה לראות אלא את קיומם של הרבה חברים שהוא זכה להכיר בכל העולם. איטו-סאן ביקש מאיתנו לחיות תוך כדי התלבטות וחיפוש תמידי, ולראות את האחר כחבר ולא כאדם זר, לאנשים מבוגרים, ולכל מי שזקוק לעזרתנו. הוא גם הביע את תסכולו מהדור הצעיר ביפן, אשר לטענתו לא מתעניין בשימור התרבות המסורתית היפנית ובשימור מבנים עתיקים כמו הבית שלו. בהמשך נהיננו מהדרכתו המעניינת והמשעשעת של האיש הידוע מעתה ועד עולם רק כ”המדריך המזוקן”, על אוצר המוזיאון וגן הזן, ולאחר שהביקור הסתיים הלכנו ברגל למקדש זן-בודהיסטי בו חיכתה לנו
חוויה הכי מעמיקה ומרגשת שהייתה לנו עד כה בטיול זה.
שירי: בסקר שנערך לאחרונה בקרב היפנים נמצא שכ-86 אחוזים מאמינים בשינטו וכ-86 אחוזים בבודהיזם. דבר זה ממחיש את הראייה בדבר האמונות הדתיות ביפן, השונות מאוד מהראייה המונותאיסטית הקיימת בעולם המערבי. הבודהיזם והשינטו חיים בהרמוניה אחד עם השני, ואף משולבים בחיי היום יום של היפני הממוצע, כאשר טכסי הלידה נערכים במקדשי השינטו והמוות במקדשי הבודהה.
למרות שמרבית האנשים ה״לא יפנים״ רואים את הבודהיזם כמו שהוא, קיימות כתות רבות בתוך הבודהיזם עצמו כלמשל; שינגון, טנדאי, ג’ודו שינו, זן ועוד.
בעוד הזרמים הרבים בבודהיזם אינם ידועים לאדם הרגיל, זרם ה”זן” הינו הפופולארי ביותר וידוע מחוץ לגבולות יפן. הודות לפשטותו, הן בפרקטיקה ובכתבים, אנשים רבים הן יפנים ומערבים כאחד התחברו לאידיאולוגיה זו המאמינה כי אדם עוד בחיים הנוכחיים יכול לזכות בהתעוררות – ביפנית ״סאטורי״. הערה זו יכולה להתרחש בכול רגע נתון; בין היתר בקריאה, בניקיון ואף בשטיפת כלים. על כן, אדם הרוצה להגיע להבנה חדשה אודות המציאות, אינו חייב לנהל חיי נזירות ואף יכול להתחתן, להוליד ילדים ולעבוד.
בזרם הזן קיימים 2 זרמים מרכזיים, רינגזאי וסוטו שכל אחד מהם מתעמק בדרך אחרת למען ההערה. בעוד הרינגזאי מתעמק בחידות אשר יועדו לחידוד המחשבה, הסוטו מתעמקים במדיטצייה , המכונה ביפנית זאזן.
מקדש הזן אליו הגענו משויך לזרם הסוטו.
סמדר: בערב הגענו למנזר בודהיסטי בשם “דאיאייג׳י” בו לנו. הכנו לעצמנו את המיטות, או בעצם את הפוטונים (=מזרונים יפניים) על הטטאמי (=מחצלות המשמשות כרצפה בבתים יפניים), וחיכינו ברגליים שלובות על הרצפה בציפייה לדברי הנזיר. לקראת ארוחת הערב, הנזיר סיפר לנו על רזי ארוחת הערב וכיצד בדיוק צריך לאכול. אם חשבנו שנאכל מה שנרצה כמה שנרצה ובאיזה קצב שנרצה – טעינו. הצלוחיות השונות מונחות בצורה מאוד מסוימת על השולחן, חובה ״לסיים את הצלחת״ ולאכול בקצב של האנשים החשובים, ולעשות הפסקה כשהם מפסיקים. יש דרך מסוימת לבקש עוד מנה, הנחת מקלות האכילה בצורה מסוימת מרמזת על דברים שונים ולכן יש לשים לב כיצד הם מונחים, מתי לקוד ואיזה טקסט צריך להגיד לפני ואחרי האוכל. ניסינו כמיטב יכולתנו שלא לעשות יותר מידי טעויות ולבלוט בשטח, אבל רובנו לא ממש עמדנו בקצב. הנזירים מצדם היו סלחנים כלפינו והרשו לנו שלא לשבת בישיבה יפנית הלא-נוחה למערביים ומידי פעם לשנות תנוחה.
לאחר הארוחה הנזיר הסביר לנו איך עושים מדיטציית זא-זן; איך לשבת על הכרית, מה עושים עם הידיים, הרגליים ואפילו לאן להסתכל. את המדיטציה עצמה והנקיונות נעשה מחר כשנקום במיוחד בשבילה בארבע בבוקר (!), ולכן את הרשמים עליה תקבלו בהמשך..
לקראת הערב, אוסודה סנסיי העביר לנו סדנת שודו קצרה, בה כתבנו סימניות שונות במכחול ודיו יחד עם משאלה שלנו. אמנם לרובנו זו לא הפעם הראשונה .שאנחנו עושים שודו אבל בכל זאת הסנסיי הדגול הורה לנו לנסות שוב ושוב עד שהתוצאה השביעה את רצונו
מחר ממשיכים במנזר. חכו לפרטים נוספים!
Like this:
Like Loading...
Related
