רותם: השחר המפציע (וללא יקיצה טבעית) התחלנו את יומנו החמישי לסמינר. עשנו דרכנו אל תחנת שינג’וקו, שהפכה לכה מוכרת בימים האחרונים, עלינו על רכבת השינקנסן, היא רכבת הקליע, ונסענו אל סנדאי (Sendai). העיר סנדאי, שהוקמה בשנת 1600 על ידי הדאימיו (=סמוראי שליט אזורי הכפוף לשוגון) דאטה מסמונה (Date Masamune), היא בירת מחוז מיאגי והעיר הגדולה והמרכזית של אזור הטוהוקו (Tohoku), אותו אזור שנפגע ברעידת האדמה הגדולה והצונמי שנלווה לה, במרץ 2011. האירוע הקשה לא נשכח מאיתנו לאורך כל היום ואף קיימנו מפגש עם נציג ארגון ישראייד, עליו יורחב בהמשך.

לרובנו הייתה זו פעם ראשונה ברכבת השינקנסן, וכותבת שורות אלה אף צפתה בכיליון עיניים להתנסות הטכנולוגית החדשה. בעיני רוחה ראתה את נופי יפן נפרסים על פניה במהירות בלתי נתפסת, אך אבוי, מרבית הדרך עברה בין בניינים מלבניים אפרפרים ופרבריים. אף על פי כן לא אמרה נואש, שכן ביעד מצפה לנו עיר אותה רצה לבקר מזה זמן רב. מיד עם היציאה מתחנת הרכבת, המתין לנו מר מונדן, איש עסקים יפני מצליח, ידיד קרוב של החוג ללימודי אסיה, ובן העיר, אשר בזכותו ובעזרתו התאפשר לנו הביקור של היום.  אך כפי שיתברר בהמשך, מסנדאי עצמה ראינו מעט מאוד, ולמעשה כמעט ולא הרחקנו מאזור תחנת הרכבת של העיר.

את  עיקר היום העברנו במאצושימה (Matsusima) הנחשבת, בצדק רב, לאחד משלושת אתרי הנוף היפים ביותר בכל רחבי יפן. שלא בדומה (כנראה) למשורר ההייקו המפורסם מצואו באשו (Matsuo Basho), אנחנו דווקא ננסה לתאר במילים, ולא רק בקולות פליאה, את אשר ראינו וחווינו. בכל מקרה, הנה השיר המפורסם שלו:

Matsushima ah!
A-ah, Matsushima, ah!
Matsushima, ah!

אירה: לאחר נסיעה חלקה ומהירה לסנדאי פגש אותנו בתחנת הרכבת מונדן-סאן, איש עסקים מצליח, חבר קרוב של החוג ללימודי אסיה ובן העיר סנדאי, אשר בזכותו התאפשר לנו הביקור היום. בנוסף הצטרפו אליו שתי עובדות נהדרות משרדו – צ׳יבה-סאן וראקו-סאן. מונדן סאן הוא איש עסקים יפני, לו קשרים ענפים עם ישראל, אליה טס יותר מארבעים פעמים. מלבד ייבוא של יין ישראלי ליפן ממבשלת ״אודם״, מונדן-סאן גם אחראי על הפקת הסאקה הכשר הראשון, אותו הציג לראשונה במהלך ביקורו של ראש ממשלת יפן, שינזו אבה, בארץ.

אחרי קבלת פנים המשכנו למשרדים של ישראייד, עמותה ישראלית עם המטרה ההומוניטרית לעזור למדינות אחרות במצבי משבר, כמו למשל בזמן אסונות טבע. איתן אורן, מנהל העמותה ביפן ודוקטורנט באוניברסיטת טוקיו, הגיע להקים את העמותה בזמן האסון הגדול בטוהוקו: צונאמי קטלני, רעידת אדמה, ואסון במפעל לאנרגיה אטומית בפוקושימה, שפקד בו-זמנית את אזור זה של צפון מזרח יפן במרץ 2011. הצוות הישראלי הגיע ראשון לעזור לנפגעי האסון. לפי איתן, בהתחלה היה לא ברור לחלוטין כיצד צוות ישראלי יכול לעזור ליפן שמתמחה בטיפול לאחר אסונות כבדים. עם זאת, הם ראו שלמרות הטיפול המהיר והיעיל בנזקים הנראים לעין, הטיפול בטראומה לא נעשה. בתרבות היפנית לא נהוג ללכת לשירותי בריאות הנפש כאשר אחרי האסון נצפתה עלייה דרמטית בסיפטומים המעידים על טראומה כמו שימוש בסמים, אלכוהול ואלימות. זאת הסיבה שנפתח מרכז העמותה בעיר סנדאי שמנהל מספר פרויקטים על מנת לטפל בניצולים, לשתף פעולה עם נותני שירות ולתת כלים לבעלי מקצוע ביפן. ארבע שנים אחרי הקמת המרכז, 60 מומחים ישראלים (בעיקר נשים) הגיעו בהתנדבות ובמשך שבועיים נתנו הדרכות לכמעט 4000 משתתפים. הטיפול העיקרי נעשה באומנות, בתור דרך עקיפה שמתאימה לתרבות היפנית להגיע לתרפיה ותובנות. בפרויקט נוסף בתמיכתה של פרופ. ליבליך מהאוניברסיטה העברית, נאספים עדויות של ניצולים שמקבלים את הוידאו לצורכי טיפול באמצעות הנרטיב. באישור המשתתפים, העדויות הופכות לארכיון קהילתי שפתוח לקהל הרחב. בנוסף לאיתן, עובדים בעמותה שישה מתמחים יפניים. דיברנו עם סו-סאן, אחד המתמחים, בעצמו ניצול האסון שמוביל פרויקט מנהיגות עם צעירים מנפאל. לפיו הוא ראה כיצד כל כך הרבה מדינות עזרו ליפן ולכן החליט לעזור לאחרים. אנחנו שאלנו שאלות רבות על פעילות העמותה, ואף חשבנו יחד כיצד ניתן לשתף איתה פעולה. דורית בר, לדוגמא, לפני הסמינר באה להתנדב באחת הסדנאות. איתן הזמין את כל מי שמעוניין/ת בהתמחות או התנדבות לפנות אליו, אך הדגיש כי העמותה קטנה ולכן לא יכולה להפעיל מערך גדול של מתנדבים. בכל מקרה, יצאנו בתחושת גאווה ישראלית.