15.8 – טוקיו: היסטוריה, זכרון היסטורי, ודיפלומטיה

הדס: בשעה 6:45 עמדנו מחוץ ללובי המלון, ובעיניים טרוטות הגענו למקדש יאסוקוני בשעה 7:30 בבוקר. מול שער הטוריי הגדול, נפגשנו עם אואדה-סנסיי, היסטוריון ומומחה ללאומיות ביפן. קדנו קידה קלה לפני השער, ועלינו לכיוון המקדש. עצרנו ליד פסל ענק של אומורה מאסוג’ירו (עליו נרחיב בהאגי).
מקדש יאסוקוני נבנה בתחילת תקופת הרסטורציה של מייג’י (1868), כמקום מפגש בין אזרחי יפן ובין חללי המלחמות מאז תקופת הרסטורציה ועד מלחמת העולם השניה. מעמד נשמתם של נפלי מערכות יפן נתפס כ’קאמי’ (אל מקומי), כמעמד הקיסר בתקופות עברו ועד התקופה הבתר-מלחמתית.
20150815_073234
20150815_074011
20150815_074403
החמש עשרה באוגוסט 1945, הקיסר הירוהיטו פונה אל הציבור הרחב בכלי התקושרת (דאז הרדיו) בפעם הראשונה, ומצהיר כי צבא יפן לא השיג את מטרותיו ולכן מצהירים על הפסקת הלחימה. ביום זה, מידי שנה, טוקיו מתחלקת לשניים – המוני אוטאקו מחופשים שנוהרים לאודייבה לאירוע הקומי-קט הגדול, ושאר קצוות החברה היפנית שמגיעים למקדש יאסוקוני לקוספליי קצת יותר אותנטי. כלומר, בעוד שהאוטאקו קונים תלבושות כאות הזדהות עם הדמויות האהובות עליהם מעולם האנימה והמנגה, הימין הקיצוני ביפן לובש את מדי הצבא המקוריים כאות הערצה לצבא האימפריאליסטי (לא להתבלבל עם אנשי הצבא האמיתיים שגם-כן הגיעו לאירוע).
20150815_080923
20150815_083149
11855663_10153044766177196_589671190773432573_n
11855691_10153044766052196_7733921928361373091_n
11885108_10153044766142196_6399738663494534574_n
כבר בשעה 7:30 בבוקר עמדו בתור יפנים רבים, מבוגרים, הורים, צעירים וילדים, ממתינים להגיע אל פתח המקדש כדי להתפלל לקאמי. פוליטיקאים אחדים הגיעו, מלווים בשומרי ראש, ומשפחות יאקוזה רבות נראו ברחבי המקדש. השילוב בין קצוות האוכלוסיה: האוכלוסייה המזדקנת, משפחות הפשע, אמהות, אחיות, נכדים ורבים נוספים היה בולט מאוד לעין.
20150815_080551
11056633_10153044765962196_1245519376389641394_n
הפסלים ברחבת המקדש תפסו את תשומת ליבי, החל מה”שאצ’יהוקו” (גוף של דג וראש של נמר) שנמצא בכניסת המקדש ולא על גג המבנה; אמא בקימונו וילדיה מסביבה לבושים בבגדים מערביים (עם מאפיינים נוצריים); כלב וסוס כשומרי המקדש; ודמויות נוספות שלא ראיתי לפני כן במרחב השינטואיסטי.
20150815_084633
20150815_085324
11891194_10153044766562196_5481853400219655989_n

פגשנו את ד״ר כריסטופר שמלמד באוניברסיטת ווסדה וגר ביפן מזה זמן רב. דר 57 מגיע למקדש יסוקוני בתאריך זה מידי שנה, ובכל שנה מתרכז בנושא אחר. השנה התמקד באופנת יסוקוני. בהתבוננות על המלבושים השונים ניתן להבחין במעמדות, גילאים, סגנונות, קבוצות השתייכות וכו’. לדוגמא: לובשי החליפות המגיעים ביום זה ברובם משתייכים ליאקוזה, צעירים לבושים בצו האופנה על פי יוניקלו, רוב האנשים לא לובשים את חליפות העסקים ולבושים קאז׳ואל. כריסטופר הדגיש בפנינו את הוואקום הפוליטי שנוצר בשנים האחרונות ביפן וכניסתו של אבה שינזו לוואקום זה. בבחירות האחרונות אבה הצליח לסחוף קולות מהימין ומהמרכז ולהגדיל את כוחו לשליטה של למעלה משני שליש בבית התחתון ורוב בבית העליון.

SAM_1867
לאחר הפסקה קטנה התחיל הטקס הראשון בו הפריחו יונים לבנות, מה שמאוד סיקרן אותי. במפגש ימני שכזה, הנתפש בעיני כלאומני, מפריחים דווקא יונים, הנתפסות כאות שלום. למעשה, במחקר השדה שנעשה על ידי סבינה, מאור, וחן, גילינו שעבור חלק מהמשתתפים ביום זה אין סתירה בין השאיפה לשלום עולמי ובין יום זכרון עבור חללי מלחמות יפן. לא מדובר על צעירים שאיבדו את יקיריהם בקרבות השונים, אלא בצעירים שמעריכים את אלו שהקריבו את חייהם לטובת המדינה, זו שמעניקה לצעירים אלו חיים נוחים ומלאי בטחון.
11846580_10153044765777196_1333757035266844935_n
11887951_10153044765822196_1158728544625940762_n
טקס נוסף והעיקרי ביום זה, התקיים לקראת שעת הצהריים עם שירת ההמנון (שרובנו לא שמענו עד כה בגלל שניגונו הוא אירוע נדיר בפני עצמו); נאום ראש הממשלה אבה שינזו; נאום הקיסר אקיהיטו; דקת דומייה; וקריאת ‘בנזאי! בנזאי!’. עמדנו בין המוני המשתתפים, אזרחים מן השורה ובין שורות אנשי היאקוזה. ההבדל בין דרך העמידה, הלבוש, הסגנון, האביזרים וכדומה היה ניכר, ונתן לכל הטקסיות ביום זה נפח נוסף, שדורש מחקר מעמיק בפני עצמו בנושא.
20150815_120052
לצערנו לא הספקנו להגיע אל הקומה השניה במוזיאון, אך אינננו מאוכזבים, כי תהיה לנו סיבה נוספת לחזור אל המקדש ביום אחר, ולראות את המקדש מנקודת מבט אחרת. יחד עם זאת, הספקנו לחקור את הדימויים ואיזכורים של ראש הממשלה אבה שינזו וגילינו שאומנם אינו מגיע אל המקדש אישית, אך בהחלט נוכח בשטח, לדוגמא: כדמות מצויירת על עטיפות של עוגיות (שאינן טעימות לדעת מספר משתתפים יפנים… *אהמ*…).
abe-shinzo-omiyage
מחקר שדה נוסף שנערך הוא האינטראקציה בין הקבוצות השונות בפינת העישון. ניכר היה שכאשר חברי היאקוזה נכנסים לפינת העישון, אחרים מפנים את השטח, והשאר מעשנים בשולי האיזור. אין ספק שנוכחותם של חברי היאקוזה היתה מורגשת, אך עין חדה יכלה להבדיל בין קבוצה וקבוצה.
הדהים אותנו הניקיון, הסדר, הארגון, כיבוד המרחב הציבורי כיאה ליפנים. כמויות השוטרים היו אדירות, אך לא ניכר מתח בין משתתפי הטקס ובין המשטרה.
11904091_10153044765987196_4220268237824808170_n
נדמה שגם השנה, אבה עורר תהודה שלילית על כך שאיו נוכח בטקסים שהתקיימו, במיוחד כאשר מדובר ב-70 שנה לכניעת יפן למשטר האמריקאי. כמו-כן, היתה תגובה מאוד פושרת מצד סין ודרום קוריאה על כך שאומנם אבה התנצל עמוקות אך עדיין הנאום השאיר ערפול בנושאים שנויים במחלוקת.

מיכאל: על מקדש יאסוקוני אנו שומעים חדשות לבקרים בשיעורים הקשורים להיסטוריה מודרנית של יפן, ולכן היה מאוד מרגש להגיע אליו (ואין יום טוב יותר, כך אומרים, מאשר יום הכניעה היפני, מכיוון שרק אז הוא מלא עד אפס מקום בטיפוסים צבעוניים רבים ומגוונים). קמנו מוקדם מאוד בבוקר, ישנו מעט למדי (אבל אנחנו חזקים מזה!), ויצאנו לדרך. כשהגענו למקדש הופתעתי עד כמה הוא עמוס, למרות שנאמר לנו שהמקום עתיד להיות עמוס. נכחו שם אנשים רבים שהגיעו לחוות כבוד והוקרת תודה לחללים שנלחמו למען המולדת היפנית. חלק באו בלבוש יומיומי, אך היו לא מעטים שהגיעו לשם לבושים הן בבגדים מסורתיים כמו קימונו ויוקאטה, והן במדים – זאת למרות החום הכבד ששרר (וכך למדנו את משמעות ה-“גאמאן”=כוח סיבולת). בין יתר האנשים היו אנשי יאקוזה, שהיו קלים לזיהוי בין אם בתסרוקות ובין אם בשילוב הנצחי של קעקועים וחליפות שחורות; ואנשים נוספים השייכים לפלג הפוליטי הימני (אני חייב להודות שלפעמים הרגשתי מעט לא בנוח, אך לפחות היו שוטרים בכל פינה).

לאחר שקיבלנו הדרכה מרתקת מאואדה-סנסיי, מומחה גדול ללאומיות היפנית, ולאחר טקס הפרחת היונים, פנינו לעבודת השדה, שלשמה התכנסנו ביום חשוב כמו זה במקדש. חולקנו לקבוצות קטנות, שבראש כל אחת מהן עמדה “סנפאי” (=בוגרת), אשר תפקידה היה לעזור ולהכווין בעבודת השדה. כל אחד התבקש לבחור שאלת מחקר ולבחור כיצד הוא מעוניין לבצע את עבודת השדה שלו – תצפית או שיחה עם המבקרים.

אני אישית העדפתי לבצע תצפית, אותה ביצעתי בשני מקומות שונים: במקדש עצמו (בקירוב לאזור התפילה), ובמוזיאון המלחמה והזיכרון ההיסטורי הצמוד למקדש הנקרא “יושוקאן”. ניסיתי להבין בתצפית שביצעתי, כיצד מוזיאון – שהוא, בעיניי, מוסד אשר לרוב חף מדת – הולך יד ביד עם המקדש עצמו. מהתצפית שביצעתי, קיבלתי רושם ששני המקומות, חרף ההפכים שהם, הפכו לאחד – הקודש והחול חברו זה לזה. במקדש עצמו ניתן היה לראות חנות מזכרות, כמו זו שמצויה במוזיאון, ובמוזיאון, גובי דמי הכניסה לאזורים שבתשלום היו כהני דת השינטו מהמקדש. אני חושב שנוצר כאן חיבור יחיד במינו בין המקדש למוזיאון (כמובן שאיני שוכח את הקשר של השניים כקשורים למלחמה).

20150815_100923

חוויה נוספת שזכיתי לה, הייתה הלימוד של אופן עשיית התצפית. גיליתי שלא מספיקה תצפית אחת, כי אם עשרות, לשם מחקר. אני כן מצטער שלא שוחחתי עם המבקרים, ומקווה שבעתיד יהיה לי מעט יותר אומץ.

 מקס: בדומה למיכאל, גם אני ביצעתי תצפית במוזיאון יושוקאן, שתיירים ישראליים נוהגים להשוות בשוגג ל-לטרון, מבלי להכיר את הקונטקסט בו הוא פועל. אזכורים בעלי גוון מיליטריסטי בדרך-כלל לא באים לידי ביטוי ביפן (למרות שלרוב הם אינם מחוץ לחוק), וכאן יש לנו מוזיאון שלם המקדש ומאדיר את החיילים היפניים שלחמו במלחמה. ביום מיוחד שכזה, חנות המתנות של המוזיאון התמלאה לקראת הקהל הרב שאמור להגיע – הזדמנות מצויינת בשבילי לתצפת באופן אישי על נושא שאני מתעניין בו במחקר שלי : הצרכן היפני. חילקתי את הצרכנים השונים שהגיעו לחנות המתנות לארבעה: גברים צעירים, גברים מבוגרים, נשים צעירות, ונשים מבוגרות. ספרתי אותם, והסתכלתי על המוצרים שהם קנו. לצרערי הצלחתי לספור רק 200 צרכנים (וגם זה בשני סבבים, לאחר המוכרות החלו להפנות לעברי מבטים חשודים). לפני שאדבר על התוצאות, אציין שבאופן מפתיע בחנות המתנות הופיעו גם מוצרים בעלי גוון מיליטריסטי מובהק (כובעי צבא, דגלי יפן האימפריאליסטית, וספרים לאומניים), וגם מוצרים יותר “פרוותיים” וחמודים (בקיצור, “קוואי”). הופתעתי משילוב זה מאוד, אך אולי מה שהפתיע אותי יותר היה שבניגוד למה שלמדנו בהרצאה השנה באוניברסיטה, ולמה שראינו אתמול בקוני-קט לגבי נסיונות המיתוג מחדש של הצבא היפני את עצמו כצבא יותר “קוואי” ועל-כן יותר נגיש, כאן במוזיאון המוצרים ישבו אמנם על אותם מדפים, אך בנפרד – המוצרים הצבאיים נותרו “קשוחים”, והמוצרי ה”קוואי” נותרו פרוותיים וחסרי צבעי-הסוואה… ניתן לשער מכך שאסטרטגיית ה”החמדה” של הצבא היא אינה היחידה שלו, אלא יש כאן ביטוי לאסטרטגיה נוספת של הנגשתו של הצבא לציבור הרחב, על-ידי ניסיון להחזיר אותו למיינסטרים. כלומר מבחינתו של הצרכן, אם על אותו מדף קיימים גם מוצרי “קוואי” (שכבר הפכו למיינסטרים), עם מוצרים צבאיים (שנחשבים פעמים רבות ל”טאבו”), אולי זה אומר שגם המוצרים הצבאיים מתחילים להפוך למיינסטרים, וזה לא יהיה נורא כל-כף לקנות אותם? כמובן שלא ניתן כרגע לבסס השערה זו, מכיוון שבאמת מדובר ביום מיוחד, ואני ממש לא בטוח שזה יכול לקרות במקומות אחרים ובתאריכים אחרים.

באשר לתוצאות סקר הצרכנים, גיליתי באופן לא ממש מפתיע שמבחינתם של הגברים, הגיעו יותר גברים צעירים ממבוגרים, והם קנו בעיקר מוצרים צבאיים שונים, בעוד שהמבוגרים רכשו בעיקר ספרים. נתון זה תאם את מה שנאמר לנו לפני-כן, שלטקס זה במקדש יאסוקוני מגיעים בעיקר צעירים. מבחינת הנשים, היו דווקא יותר נשים מבוגרות מצעירות, אך הן הגיעו לרוב עם בעלן, ולכן הנתון אולי מטעה. הנשים הצעירות בחרו בעיקר במוצרי ה”קוואי”, בעוד שהנשים המבוגרות רכשו את שני סוגי המוצרים באופן דומה, אבל שוב, אולי זה בגלל שהן הגיעו עם בעליהן.

20150815_101204

20150815_101138

20150815_101537_001

20150815_101646

היה לי קשה לחשוב על מדוע סוגי צרכנים שונים קנו דווקא את אשר הם קנו, אז החלטתי להסתכל על עצמי. התעניינתי בשלושה מוצרים בחנות: סיכה צבאית, ספר מיתולוגיה יפני, ובובת ינשוף חמודה. בסופו של דבר, קניתי את הסיכה והספר, אך לא את הבובה. מדוע? ובכן, הסיכה עוררה בי זכרונות נוסטלגיים לפלוגת הטירונות בה הייתי, כי הסמל היה מאוד דומה. הספר הזכיר לי את השיעורים הראשונים שלי על יפן באוניברסיטה בשנה א’ לתואר. הבובה הייתה חמודה, אך לא יותר. התברר לי שהמסקנה המתבקשת (ואולי הברורה) היא שלהיות “קוואי” לבד זה לא מספיק, והמוצר צריך לעורר בך רגשות יותר אישיים כדי לעניין אותך מספיק על-מנת שתקנה אותו. אין ספק שההמוצרים הצבאיים עוררו רגשות נוסטלגיים כאלה או אחרים אצל הגברים וחלק מהנשים, ולכן הם קנו את אשר קנו. אם יתברר ש”קוואי”+נוסטלגיה=כסף, הצבא היפני כנראה עלה פה על משהו מעניין באסטרטגיית ה”החמדה” שלו.

20150815_235125

אירה: לקראת סוף היום התארחנו בביתה של שגרירת ישראל ביפן, גב’ רות כהנוב. זכינו לקבלת פנים חמה ממנה ומנספח התרבות והמדע , מר ניר טורק. גב’ כהנוב, בעצמה בוגרת החוג במדור סין כאשר בזמנה למדו בו רק שישה סטודנטים, נזכרה שבזמנה רוב הסטודנטים הגיעו דווקא למדור יפן (ובתקווה שכך יהיה גם בעתיד). נושא מרכזי בו התעסקנו היה חיזוק הקשרים האקדמיים בין ישראל ויפן – חשבנו יחד כיצד ניתן להגביר שיתופי פעולה בין אנשי אקדמיה וחילופי סטודנטים משני הצדדים. לאחר-מכן כל אחד מאיתנו הציג את עצמו, סיפר על מה מעניין אותו לחקור על יפן, ועל חוויות משבע שעות הבילוי במקדש יאסוקוני. המארחים שלנו התעניינו בכל אחד מהסיפורים והוסיפו מהחוויות שלהם מהצד הדיפלומטי, יחד עם הצעת תמיכה ועזרה – במיוחד לסטודנטים הלומדים כבר ביפן. לי אישית בתור רכזת התכנית המשותפת במנהל עסקים ולימודי אסיה, היה חשוב להדגיש את הניסיון ליצור תכנית חילופי סטודנטים בין בית הספר למנהל עסקים באוניברסיטה העברית לבין אוניברסיטאות ביפן, ואת הרצון של שני החוגים לעודד סטודנטים חדשים להתעניין בקשרים עסקיים בין שתי המדינות. השגרירה הדגישה את ההתעוררות בקשרים העסקיים בן ישראל ויפן, למרות החרם הערבי ובזכות הדימוי החיובי של הטכנולוגיה הישראלית, המשתלב עם הכיוון הכלכלי של ראש ממשלת יפן, מר שינזו אבה לקראת “החדשנות הפתוחה”, המעודדת קשרים עם חברות היי-טק זרות. ודרך אגב, למי שקיווה לקו טיסה ישיר בין ישראל ליפן בעתיד הקרוב, אלו היו רק שמועות. שום צד כרגע לא מעוניין בכך, למרות שהסכם ראשוני אכן נחתם.

20150815_160641

20150815_161035

20150815_161845

מחר אנחנו עוזבים את טוקיו. לילה טוב, ונתראה בסנדאיי!


Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s