מיכאל: על מקדש יאסוקוני אנו שומעים חדשות לבקרים בשיעורים הקשורים להיסטוריה מודרנית של יפן, ולכן היה מאוד מרגש להגיע אליו (ואין יום טוב יותר, כך אומרים, מאשר יום הכניעה היפני, מכיוון שרק אז הוא מלא עד אפס מקום בטיפוסים צבעוניים רבים ומגוונים). קמנו מוקדם מאוד בבוקר, ישנו מעט למדי (אבל אנחנו חזקים מזה!), ויצאנו לדרך. כשהגענו למקדש הופתעתי עד כמה הוא עמוס, למרות שנאמר לנו שהמקום עתיד להיות עמוס. נכחו שם אנשים רבים שהגיעו לחוות כבוד והוקרת תודה לחללים שנלחמו למען המולדת היפנית. חלק באו בלבוש יומיומי, אך היו לא מעטים שהגיעו לשם לבושים הן בבגדים מסורתיים כמו קימונו ויוקאטה, והן במדים – זאת למרות החום הכבד ששרר (וכך למדנו את משמעות ה-“גאמאן”=כוח סיבולת). בין יתר האנשים היו אנשי יאקוזה, שהיו קלים לזיהוי בין אם בתסרוקות ובין אם בשילוב הנצחי של קעקועים וחליפות שחורות; ואנשים נוספים השייכים לפלג הפוליטי הימני (אני חייב להודות שלפעמים הרגשתי מעט לא בנוח, אך לפחות היו שוטרים בכל פינה).

לאחר שקיבלנו הדרכה מרתקת מאואדה-סנסיי, מומחה גדול ללאומיות היפנית, ולאחר טקס הפרחת היונים, פנינו לעבודת השדה, שלשמה התכנסנו ביום חשוב כמו זה במקדש. חולקנו לקבוצות קטנות, שבראש כל אחת מהן עמדה “סנפאי” (=בוגרת), אשר תפקידה היה לעזור ולהכווין בעבודת השדה. כל אחד התבקש לבחור שאלת מחקר ולבחור כיצד הוא מעוניין לבצע את עבודת השדה שלו – תצפית או שיחה עם המבקרים.

אני אישית העדפתי לבצע תצפית, אותה ביצעתי בשני מקומות שונים: במקדש עצמו (בקירוב לאזור התפילה), ובמוזיאון המלחמה והזיכרון ההיסטורי הצמוד למקדש הנקרא “יושוקאן”. ניסיתי להבין בתצפית שביצעתי, כיצד מוזיאון – שהוא, בעיניי, מוסד אשר לרוב חף מדת – הולך יד ביד עם המקדש עצמו. מהתצפית שביצעתי, קיבלתי רושם ששני המקומות, חרף ההפכים שהם, הפכו לאחד – הקודש והחול חברו זה לזה. במקדש עצמו ניתן היה לראות חנות מזכרות, כמו זו שמצויה במוזיאון, ובמוזיאון, גובי דמי הכניסה לאזורים שבתשלום היו כהני דת השינטו מהמקדש. אני חושב שנוצר כאן חיבור יחיד במינו בין המקדש למוזיאון (כמובן שאיני שוכח את הקשר של השניים כקשורים למלחמה).

חוויה נוספת שזכיתי לה, הייתה הלימוד של אופן עשיית התצפית. גיליתי שלא מספיקה תצפית אחת, כי אם עשרות, לשם מחקר. אני כן מצטער שלא שוחחתי עם המבקרים, ומקווה שבעתיד יהיה לי מעט יותר אומץ.

 מקס: בדומה למיכאל, גם אני ביצעתי תצפית במוזיאון יושוקאן, שתיירים ישראליים נוהגים להשוות בשוגג ל-לטרון, מבלי להכיר את הקונטקסט בו הוא פועל. אזכורים בעלי גוון מיליטריסטי בדרך-כלל לא באים לידי ביטוי ביפן (למרות שלרוב הם אינם מחוץ לחוק), וכאן יש לנו מוזיאון שלם המקדש ומאדיר את החיילים היפניים שלחמו במלחמה. ביום מיוחד שכזה, חנות המתנות של המוזיאון התמלאה לקראת הקהל הרב שאמור להגיע – הזדמנות מצויינת בשבילי לתצפת באופן אישי על נושא שאני מתעניין בו במחקר שלי : הצרכן היפני. חילקתי את הצרכנים השונים שהגיעו לחנות המתנות לארבעה: גברים צעירים, גברים מבוגרים, נשים צעירות, ונשים מבוגרות. ספרתי אותם, והסתכלתי על המוצרים שהם קנו. לצרערי הצלחתי לספור רק 200 צרכנים (וגם זה בשני סבבים, לאחר המוכרות החלו להפנות לעברי מבטים חשודים). לפני שאדבר על התוצאות, אציין שבאופן מפתיע בחנות המתנות הופיעו גם מוצרים בעלי גוון מיליטריסטי מובהק (כובעי צבא, דגלי יפן האימפריאליסטית, וספרים לאומניים), וגם מוצרים יותר “פרוותיים” וחמודים (בקיצור, “קוואי”). הופתעתי משילוב זה מאוד, אך אולי מה שהפתיע אותי יותר היה שבניגוד למה שלמדנו בהרצאה השנה באוניברסיטה, ולמה שראינו אתמול בקוני-קט לגבי נסיונות המיתוג מחדש של הצבא היפני את עצמו כצבא יותר “קוואי” ועל-כן יותר נגיש, כאן במוזיאון המוצרים ישבו אמנם על אותם מדפים, אך בנפרד – המוצרים הצבאיים נותרו “קשוחים”, והמוצרי ה”קוואי” נותרו פרוותיים וחסרי צבעי-הסוואה… ניתן לשער מכך שאסטרטגיית ה”החמדה” של הצבא היא אינה היחידה שלו, אלא יש כאן ביטוי לאסטרטגיה נוספת של הנגשתו של הצבא לציבור הרחב, על-ידי ניסיון להחזיר אותו למיינסטרים. כלומר מבחינתו של הצרכן, אם על אותו מדף קיימים גם מוצרי “קוואי” (שכבר הפכו למיינסטרים), עם מוצרים צבאיים (שנחשבים פעמים רבות ל”טאבו”), אולי זה אומר שגם המוצרים הצבאיים מתחילים להפוך למיינסטרים, וזה לא יהיה נורא כל-כף לקנות אותם? כמובן שלא ניתן כרגע לבסס השערה זו, מכיוון שבאמת מדובר ביום מיוחד, ואני ממש לא בטוח שזה יכול לקרות במקומות אחרים ובתאריכים אחרים.

באשר לתוצאות סקר הצרכנים, גיליתי באופן לא ממש מפתיע שמבחינתם של הגברים, הגיעו יותר גברים צעירים ממבוגרים, והם קנו בעיקר מוצרים צבאיים שונים, בעוד שהמבוגרים רכשו בעיקר ספרים. נתון זה תאם את מה שנאמר לנו לפני-כן, שלטקס זה במקדש יאסוקוני מגיעים בעיקר צעירים. מבחינת הנשים, היו דווקא יותר נשים מבוגרות מצעירות, אך הן הגיעו לרוב עם בעלן, ולכן הנתון אולי מטעה. הנשים הצעירות בחרו בעיקר במוצרי ה”קוואי”, בעוד שהנשים המבוגרות רכשו את שני סוגי המוצרים באופן דומה, אבל שוב, אולי זה בגלל שהן הגיעו עם בעליהן.

היה לי קשה לחשוב על מדוע סוגי צרכנים שונים קנו דווקא את אשר הם קנו, אז החלטתי להסתכל על עצמי. התעניינתי בשלושה מוצרים בחנות: סיכה צבאית, ספר מיתולוגיה יפני, ובובת ינשוף חמודה. בסופו של דבר, קניתי את הסיכה והספר, אך לא את הבובה. מדוע? ובכן, הסיכה עוררה בי זכרונות נוסטלגיים לפלוגת הטירונות בה הייתי, כי הסמל היה מאוד דומה. הספר הזכיר לי את השיעורים הראשונים שלי על יפן באוניברסיטה בשנה א’ לתואר. הבובה הייתה חמודה, אך לא יותר. התברר לי שהמסקנה המתבקשת (ואולי הברורה) היא שלהיות “קוואי” לבד זה לא מספיק, והמוצר צריך לעורר בך רגשות יותר אישיים כדי לעניין אותך מספיק על-מנת שתקנה אותו. אין ספק שההמוצרים הצבאיים עוררו רגשות נוסטלגיים כאלה או אחרים אצל הגברים וחלק מהנשים, ולכן הם קנו את אשר קנו. אם יתברר ש”קוואי”+נוסטלגיה=כסף, הצבא היפני כנראה עלה פה על משהו מעניין באסטרטגיית ה”החמדה” שלו.

אירה: לקראת סוף היום התארחנו בביתה של שגרירת ישראל ביפן, גב’ רות כהנוב. זכינו לקבלת פנים חמה ממנה ומנספח התרבות והמדע , מר ניר טורק. גב’ כהנוב, בעצמה בוגרת החוג במדור סין כאשר בזמנה למדו בו רק שישה סטודנטים, נזכרה שבזמנה רוב הסטודנטים הגיעו דווקא למדור יפן (ובתקווה שכך יהיה גם בעתיד). נושא מרכזי בו התעסקנו היה חיזוק הקשרים האקדמיים בין ישראל ויפן – חשבנו יחד כיצד ניתן להגביר שיתופי פעולה בין אנשי אקדמיה וחילופי סטודנטים משני הצדדים. לאחר-מכן כל אחד מאיתנו הציג את עצמו, סיפר על מה מעניין אותו לחקור על יפן, ועל חוויות משבע שעות הבילוי במקדש יאסוקוני. המארחים שלנו התעניינו בכל אחד מהסיפורים והוסיפו מהחוויות שלהם מהצד הדיפלומטי, יחד עם הצעת תמיכה ועזרה – במיוחד לסטודנטים הלומדים כבר ביפן. לי אישית בתור רכזת התכנית המשותפת במנהל עסקים ולימודי אסיה, היה חשוב להדגיש את הניסיון ליצור תכנית חילופי סטודנטים בין בית הספר למנהל עסקים באוניברסיטה העברית לבין אוניברסיטאות ביפן, ואת הרצון של שני החוגים לעודד סטודנטים חדשים להתעניין בקשרים עסקיים בין שתי המדינות. השגרירה הדגישה את ההתעוררות בקשרים העסקיים בן ישראל ויפן, למרות החרם הערבי ובזכות הדימוי החיובי של הטכנולוגיה הישראלית, המשתלב עם הכיוון הכלכלי של ראש ממשלת יפן, מר שינזו אבה לקראת “החדשנות הפתוחה”, המעודדת קשרים עם חברות היי-טק זרות. ודרך אגב, למי שקיווה לקו טיסה ישיר בין ישראל ליפן בעתיד הקרוב, אלו היו רק שמועות. שום צד כרגע לא מעוניין בכך, למרות שהסכם ראשוני אכן נחתם.

מחר אנחנו עוזבים את טוקיו. לילה טוב, ונתראה בסנדאיי!