שלום לכולם מיפן! החל מהיום, סמינר המצטיינים של האוניברסיטה העברית ביפן החל באופן רשמי, ואנחנו נשתדל מאוד לעדכן את יומן המסע שלנו מדי ערב (שעון יפן). בכל ערב אחראי בלוג אחר יעדכן פה על חוויותינו באותו יום, והפעם מקס יכתוב על ההגעה שלנו ליפן, ועל הסיור המרתק שעברנו בערב באזור שינג’וקו, בעוד ששירי תכתוב על תרבות האירוח בטוקיו. את המידע הכללי על יפן וטוקיו נשמור ליום אחר.

מקס: הטיסה שלי ושל חמשת חברי הסמינר הנותרים שהיו צריכים להגיע ליפן (שיר, סמדר, חן, מאור, ואירה) יצאה מישראל לכיוון וינה ב-6:20 בבוקר. זו הייתה טיסה קצרה של כשלוש שעות, ולאחריה חיכינו לטיסה מוינה לשדה התעופה נאריטה (אשר ליד טוקיו) כחמש שעות נוספות, במהלכן בעיקר השלמנו שעות שינה ונאלצנו לאכול מהמגוון הדל (והיקר מאוד) ששדה התעופה בוינה הציע לנו (רק בשביל לסדר את האוזן – סנדוויץ’ סלמון+פרינגלס+שני בקבוקי מים=90 ש”ח!). הטיסה הארוכה לנאריטה ארכה כאחת עשרה שעות, אך למזלנו התאפשר לרובנו לשבת ביחד, ולכן אמנם לא היה מקום רב מדי לרגליים, אך לפחות נהנינו מחברה טובה.

בשדה התעופה של נאריטה החלפנו כסף ב-exchange, מי שרצה שלח את המזוודות שלו לבית המלון דרך שירות ה”טאקיובין”, שאני חייב לציין, הסמל שלהם פשוט אדיר (חתולה נושאת את הגור שלה):

לאחר-מכן, לקחנו את רכבת ה”נאריטה אקספרס” לכיוון שינג’וקו, שם נמצא בית המלון שלנו בימים הראשונים של הסמינר, מלון “קאדויה”.

מה שלא ידענו, הוא שרצינו לשכוח, הוא שתחנת שינג’וקו היא ממש לא קטנה. בכל יום עוברים בה יותר ממיליון אנשים שבאים לעבודה או חוזרים ממנה, ומהר מאוד הלכנו לאיבוד ופשוט נעמדנו דום (יש לציין שבמקרים כאלה כדאי לשאול את השוטרים המקומיים, ה”קובאן”, הוראות הגעה). אלא שבדיוק כשכבר עמדנו לאבד תקווה, הופיע משום מקום המלאך השומר חסר-השם שלנו, מבוגר יפני שניגש אלינו בעצמו (!), דיבר באנגלית מושלמת (!!), והראה לנו בזריזות את הדרך. אין לנו אלא להוקיר אותו בתמונה קצת מטושטשת, שמעבירה היטב את תחושת היראה שהרגשנו באותו רגע:

לאחר מנוחה, לקראת שש בערב נפגשנו עם ניסים-סנסיי, שנאלץ לנטוש בקור-לב את בנו על-מנת לקחת אותנו לסיור לילי בשינג’וקו.

את הסיור התחלנו ראשית בתצפית על “בניין הממשלה של טוקיו רבתי” הגבוה, שעיצב האדריכל הנודע קנזו טנגה. כאשר נשאל טנגה מדוע אין לבניין סגנון בנייה יפני, ענה שהוא עצמו יפני, ולכן גם בלי שירצה יהיו לסגנון שלו השפעות יפניות. ואכן, לאחר תצפית קצרה, הגענו למסקנה שניתן למצוא סממנים יפניים בבניין, כגון החלונות העגולים מול המסעדות, והסורגים הצפופים המזכירים בתים יפניים קלאסיים. לאחר שעלינו לאחת הקומות העליונות, הבטנו בהתפעלות הנפלא של טוקיו הלילית.

כשירדנו מהבניין, חזרנו לטייל ברובע שיג’וקו, שמתורגם כ”המקום החדש”, שם ביקרנו באזור המועדונים, בתי ההארחה והאוכל, הידוע כ”קאבוקי-צ’ו”. שירי יכולה להרחיב בנושא.

שירי:

לאחר ביקור בבנייני המטרופוליטן, הלכנו לאזור שינג’וקו, הנחשב לאזור השוקק ביותר בטוקיו וביפן בכלל. באזור ניתן ללכת למועדונים שונים, כאשר לכל מועדון נושא משלו: רובוטים, מייד קפה ( עוזרות) ועוד. בכל אותם מהמקומות ניתן למצוא מארחים אשר נועדו לא למתן שירותי מין, אלא על מנת לארח חברה ללקוח. בתי האירוח ו”מלונות האהבה” (love hotels) באופן כללי נועדו גם לזוגות קיימים המחפשים קצת שקט מהבית, וגם כמובן לאנשים נשואים המחפשים חברה אחרת שהיא לא בן/בת הזוג. סיבה אפשרית לכך היא זמינות אותם מקומות ליד מקום עבודתם, לעומת הנסיעה הארוכה לבית, בסופה אין ממש זמן לשום דבר חוץ משינה. מאפיין מרכזי של אותם מארחים, בין אם זה גברים או נשים, הוא אלמנט הקוואי (kawaii) – חמידות. התנהגות הקוואי, מתאפיינת בחייכנות, שינוי טון הדיבור לגבוהה, ילדותיות וכו’. מכיוון שהקוואי מוערך בעיני החברה היפנית במיוחד בעיני גברים, ניתן למצוא אלמנטים אלו ברחבי יפן ובפרט באזור שינגוקו והראג’וקו אליו נלך מחר.

מקס: אכן, נתראה בפוסט הבא, שיעסוק בעיקר בסיורנו באזור יויוגי, האראג’וקו, ואוניברסיטת קייאו. לילה טוב!